באופן טבעי

_וכשרגע הצלילות חולף אני מרגישה כמו אחרי טבילה- כבר לא בתוך המים אבל עדיין חשה ברטט העדין של מה שידעתי, מקיף אותה כמו הילה.
ומה שאני מבינה ברגעים האלו של הצלילות, גם אם אין לי מילים בשבילו, גם אם אני לא זוכרת אותו אחרי חצי שעה, בכל זאת אני יודעת שהוא טוב, שהוא אמונה, תקווה, אחדות, אהבה ועוד מילים מהסוג הזה שלא באמת יכולות לבטא את השטף הצלול ההוא._
ממש!

לא משאירים מקום לספק כמו המגע של חלוק אבן חמים.
תודה! @}

ואו.
אין לי מלים, אבל אני מאד מתרגשת לקרוא את הדברים האלה שאת כותבת. וקצת מחכה להגיע לגיל 40 כדי לחוות אותם, וקצת מרגישה חלק מהם עכשיו.

תודה לאלוהים על רגעי הצלילות- פשוטים כמו נשימה, ברורים כמו לשמוע ציפורים, לא משאירים מקום לספק כמו המגע של חלוק נחל חמים.

תודה @}

כתבתי את זה כמתנה לחברה טובה שנכנסת לשנתה הארבעים בעוד יומיים..
מרגישה שזה כל כך חלקי אבל לא יודעת מה להוסיף כרגע, וזה אולי חלק מהמשהו הזה של גיל ארבעים שניסיתי לתאר...ההשלמה עם מה שאפשר. ועם מה שאני לא יודעת.
("כן, אבל אולי זו סתם העצלות של גיל שבע עשרה, כשהיית גומרת מהר לכתוב את המבחן למרות שלא היית בטוחה שכתבת הכל ושזה הכי טוב שאת יכולה, כי בא לך כבר לגמור עם זה ולצאת מהכתה". שלום לחלק הביקורתי )
בכל אופן, מקווה שגם היא תתחבר לזה

התחברתי

את תמיד צעד שניים לפני
מאירה לי את המשך הדרך
אני אוהבת אותך

מוזר. אני כל כך לא שם. לא ברגעי הצלילות ולא מוכנה להיפרד... אולי בגיל חמישים אהיה בת ארבעים סוף סוף P-:

ומזל טוב לחברה שלך. איזה כיף לה שיש לה חברה כמוך, שיודעת מה קורה ואיך להגיד את זה.

(טוב, במחשבה רביעית, אולי זה פשוט היה כל כך מזמן הגיל ארבעים שלי שסתם שכחתי. את מתארת את זה לעומת מה שהיה בגילאי השלושים ומשהו, ואני מנסה להסתכל שמונה שנים אחורה ולהיזכר... עניין של נקודת מבט, כנראה).

_בגיל ארבעים אני נפרדת. מהיופי שלי, מנעוריי, מהאפשרות לפלרטט (שכבר ויתרתי עליה מזמן, מרצוני, אבל בכל זאת שמרתי לי את האפשרות, טמונה בקופסא קטנה באיזו מגירה).
אני נפרדת מחלומות על נדודים בכל העולם, על ראיון אישי חושפני בתכנית האירוח הלילית של קובי מידן (שכבר לא משודרת, ככל הנראה, אבל החלום הספציפי הזה שלי תקוע בשנות התשעים)._
הולכת איתך יד ביד אחותי.
חיוך גדול בעניין קובי מידן (-:

לגבי הפרידה מהיופי, נעורים, פלירטוט... מאד מזדהה איתך.
הרי יש תהליכים פיזיים שקורים בגוף שאי אפשר להתכחש להם. זה קורה אם נרצה ואם לאו ואני מוצאת שכמה שאני מתנגדת לזה פחות ומקבלת יותר אני מרוויחה דברים יפייפיים.
אני חווה תהליך מוגבר של ניפוי הקליפות מן הגרעין, זה אמנם קורה במהלך שנים כבר אבל ככל שהזמן עובר כך התהליך מתעצם.
כמו הצלילות הזאת שאת מדברת עליו.

עדיין מוצאת את עצמי נלחמת לפעמים או מרגישה מן חוסר אונים מפחיד לאור הזמן שעובר, הגיל שמתקדם, המוות שקרב, ההתבלות של הגוף, הגרביטציה, אוסף הזכרונות... וכשנזכרת לנשום ולסמוך ולהישען אחורה ולהביט בכל זה כמו בציור שמצתייר לו באיטיות ובדיוק, נחה עלי שלווה עמוקה וגם סוג של התרגשות, לא זאת של נעורים, אחרת, טובה יותר.

לפני כמה ימים מישהו שאל אותי בת כמה אני (אהיה בת 40 בעוד 4 חודשים) וכנראה בגלל עיסוק יתר בהתבגרות שלי עניתי בטבעיות "ארבעים" וזה הקפיץ לי את כל הגוף,
מצד אחד בבעתה ויחד עם זאת בהתרגשות, כמו של ילדה קטנה שרוצה כל הזמן להיות יותר גדולה מהגיל שלה.

תודה לאלוהים על רגעי הצלילוּת- פשוטים כמו נשימה, ברורים כמו לשמוע ציפורים, לא משאירים מקום לספק כמו המגע של חלוק נחל חמים.
יפייפה

אני עם הפלונית אלמונית (מנחשת שזאת נקודות), עוד לגמרי לא נפרדת מכל הדברים האלה , ואני כבר שלוש שנים בת ארבעים אבל כן מבינה בהרגשה את הצלילות הזאת שאת מתארת וכמו תמיד משתכשכת במילים שלך בנעימות.

בגיל ארבעים אני עדיין לא מצליחה להתאפק ומפרסמת מתנת יומולדת לפני שנתתי אותה, ואז החברה קוראת אותה באופן לא צפוי P-: (נתתי לעצמי עונש חינוכי- לכתוב עוד משהו..)

אולי בגיל חמישים אהיה בת ארבעים סוף סוף
אם את מי שאני חושבת שאת, אז- הרי כבר סוכם שאת late bloomer ... אבל כמובן שבכל מקרה זו חוויה לגמרי אישית וסובייקטיבית..
יצא לי לתהות בעניין כששתי חברות שלי התחילו לאחרונה את מסע ההריון-לידה-אמהות, בגיל ארבעים...תהיתי אם תפיסת המציאות שלהן היא כמו שהייתה שלי כשהייתי אמא צעירה, רק כי הן אמהות צעירות, למרות שהן בנות ארבעים...

עדיין מוצאת את עצמי נלחמת לפעמים או מרגישה מן חוסר אונים מפחיד לאור הזמן שעובר, הגיל שמתקדם, המוות שקרב, ההתבלות של הגוף, הגרביטציה, אוסף הזכרונות
לגמרי לגמרי, גם אני...כתבתי שאני נפרדת, אבל לא בהכרח בקלות, או בהשלמה. בכלל לא קל לי עם פרידות...

אבל ההפתעה הנעימה והמשמחת היא כשמתאפשר מה שתיארת בצורה כל כך יפה ומדוייקת-
וכשנזכרת לנשום ולסמוך ולהישען אחורה ולהביט בכל זה כמו בציור שמצתייר לו באיטיות ובדיוק, נחה עלי שלווה עמוקה וגם סוג של התרגשות, לא זאת של נעורים, אחרת, טובה יותר.

חיבוק לכולכן יקירות

אתמול לקחתי את הבכורה לשיעור פסנתר. הייתה לי תכנית לנסוע אחרי שאני מורידה אותה למרכז המסחרי, לשבת בבית קפה ולכתוב. די חיכיתי לזה.
על הכביש בדרך למרכז המסחרי היה פקק. זה היה בהחלט לא צפוי. פקק בכפר ורדים?! אבל זה היה יום שישי והשעה הייתה שתים עשרה וכל ההורים הגיעו בדיוק לאסוף את הילדים מבית הספר.
נלחצתי. הייתה לי בסך הכל שעה פנויה עד שהשיעור פסנתר ייגמר. החלטתי להחנות את המכונית וללכת ברגל, כבר הייתי די קרובה.
אבל כשהתחלתי ללכת קלטתי שאני לא עד כדי כך קרובה. ושהדרך חזרה תהיה בעליה, ויהיו לי גם שקיות כבדות.
ואז נזכרתי גם ששכחתי לבדוק עם המורה לפסנתר אם השיעור הפעם הוא של שעה או שעה וחצי. התקשרתי אליו והוא לא ענה, כרגיל.
הגעתי למרכז המסחרי. היו שם המון אנשים. גם בבית הקפה היה מלא. הזמנתי קפה וקרואסון וקלטתי שאין מצב שאני כותבת ברעש הזה, גם החיצוני- המולת הדיבורים של כולם, וגם הפנימי, הלחץ שלי מהקניות ומזה שאני לא יודעת כמה זמן השיעור ולפיכך לא יודעת כמה זמן יש לי, ומההליכה חזרה לאוטו.
כתבתי קצת את זה- את ההרהורים והלחצים והלבטים והמטלות, ואז הקפה והקרואסון הגיעו. אכלתי ושתיתי אבל לא הכי נהניתי כי לא היו את השקט והאווירה של בית קפה, ורוב הזמן הסתכלתי על חבורת ילדות בנות אחת עשרה בערך שהזמינו מנה אחת של שניצלונים לכולן ורוב הזמן התעסקו בסמארטפונים שלהן, וחשבתי לעצמי מחשבות נוגות ובקורתיות על תרבות הצריכה ועל סמארטפונים ועל הורים בכפר ורדים.
גמרתי לשתות ולאכול ושילמתי והלכתי. נכנסתי לסופר וקניתי את מה שהייתי צריכה, והתחלתי ללכת למכונית.
ובזמן שהלכתי לאט (בגלל השקיות, שבסוף לא היו כל כך כבדות), המבט שלי חלף על פני כל מה שסביבי ו-טינג! פתאום ראיתי. והמשהו הזה החמקמק שמסתובב לי בקצוות היה שם, יכולתי להרגיש אותו, יכולתי לנשום, לדעת שאני חיה, שאני כאן. (איך זה שאת הדבר הכי מעניין בכל הסיפור הזה קשה כל כך לכתוב?!)
ועד שהגעתי למכונית נכתב לי שיר.

ערה .
מגיעה עד לקצות ההכרה .
נוגעת שם בדברים .
רואה אותם אחרים .

ערה .
כאילו התהום שנפערה
ביני לבין הדברים .
נסגרת פתאום לרגעים .

ערה .
ואין בכלל חזרה .
על הדברים .
אחד אחד הם לפני מופיעים .


הקול הביקורתי טוען עכשיו שהשיר לא ממש מתאר את מה שרציתי לבטא, ושבכלל הוא לא משהו. אבל לא כל כך אכפת לי.
אני זוכרת- ההליכה והשקט והעצים וצלילוּת היום החורפי.
וגם, אולי בעיקר- כמה טובה ומיוחדת התחושה כשהדברים שרציתי שיקרו קורים, אבל לא כמו שתכננתי .

וגם, אולי בעיקר- כמה טובה ומיוחדת התחושה כשהדברים שרציתי שיקרו קורים, אבל לא כמו שתכננתי
לגמרי.

הגניבה הזאת של שעה קצרצרה ובקושי, שעשויה להיות פנויה לנו לבד, האפשרות שאולי נוכל לשבת בבית קפה לכתוב, ההתרגשות וההכנה של הגוף למצב האידיאלי הזה, לחלום הרטוב כמעט - שעה, לבד, בבית קפה, עם מחברת ועט! אח... כמה מוכר כמה מוכר
זה נפלא, זה השיר של האימהות הכותבות שגרות בפריפריה

והשיר - פריך פשוט ומזוכך. אלי הוא מדבר בצורה מדוייקת. אוהבת מאד. ואוהבת את רגעי הערות הללו.

והמשהו הזה החמקמק שמסתובב לי בקצוות היה שם, יכולתי להרגיש אותו, יכולתי לנשום, לדעת שאני חיה, שאני כאן. (איך זה שאת הדבר הכי מעניין בכל הסיפור הזה קשה כל כך לכתוב?!)
לחיי המשהו החמקמק וגיל ארבעים

אוהבת את השיר וגם אוהבת מאוד את התחושה הזו שהוא מתאר. הערות. שבוע טוב וחג שמח

זה השיר של האימהות הכותבות שגרות בפריפריה
עדינה, השורה הזו בפני עצמה היא התחלה של שיר

תודה לימונדה ולילה, כיף מאוד שאתן כאן.
חג שמח! (מזכירה לכולנו להסתכל על הנרות הדולקים עד שהם נגמרים. או לפחות כמעט עד שהם נגמרים).

אוהבת את השיר מאוד. הוא מעביר את זה (המשהו הזה החמקמק שמסתובב לי בקצוות) מעולה.

כן!
למה שעבר בך ולמה שיצא במילים ולמה שעוד שם תוסס ונרגע לחילופין.
הרבה הרבה אור ואהבה

אין לי הרבה מילים לומר, רק שאני קוראת ומזדהה עד זוב עם הסיטואציה הזאת של הרצון לתת לעצמי איזו חוויה שלא כ"כ עולה בקנה אחד עם המציאות כרגע ועם הקושי לשחרר אותה או לחוות אותה עד תום...
וחשבתי לעצמי מחשבות נוגות ובקורתיות על תרבות הצריכה ועל סמארטפונים
מזדהה גם עם זה כשגלי ביקורת שכאלה מציפים אותי ונדמה לי שכל מה שעובר מולי כרגע יזכה לאיזשהו סוג של שיפוט..
לחיי המשהו החמקמק שמסתובב לך בקצוות מותק.

תודה

יצאתי מהבית, ליתר דיוק נפלטתי החוצה, אחרי ריב ענק עם בתי השניה, (השלישי להיום).
התחלתי ללכת וכולי סערה וכאב. בגלל הריב ובגלל הדברים שקראתי על ענת גוב, שהיו אמנם מעוררי השראה אבל בכל זאת, כמו כל מה שקשור לסרטן ולמוות, גם מבלבלים ומכאיבים.
אני לא יכולה להגיד תודה, אמרתי לאלוהים, פשוט לא יכולה, וסיפרתי למה, ותוך שניה התחלתי לבכות ובכיתי ובכיתי, ופתאום נזכרתי איך בדיוק לפני שנתיים, כשהודיעו שרונה גוססת, יצאתי להליכה במצב דומה מאוד לזה ונשברתי והתחלתי לבכות בדיוק בנקודה הזו בשביל מערכת.
בכיתי עוד. ועוד קצת. עד שהרגשתי ריקה מכל הבכי ומכל הכאב ולאט לאט בחצי אוטומט התחלתי למנות תודות עם האצבעות, על מה שעלה.
תודה שיש לי אותך, בכל המצבים ועם כמה שכואב. תודה על הכאב שמראה לי שאני חיה. תודה שאני חיה. תודה שאני נושמת. רגע. נשימה עמוקה.
תודה שאני נושמת.
וככה המשכתי, 21 תודות, כמו פעם. לא הרגשתי הודיה אדירה והתרגשות כמו שקורה לפעמים. זו הייתה הודיה קטנה, עדינה, שקטה מאוד.
לקראת סוף הסיבוב נזכרתי במה שקראתי לפני כמה ימים (בספר ציפור קטנה, לב פועם, מאת מרים טייבז)-
"היא אמרה שמצאה בגוגל פילוסופיה חדשה, ריפוי בארבעה שלבים, שיעזור לה לחיות את החיים בתנאים של החיים עצמם. היא הציגה אותם בפני:
אל תפחדי מאלוהים, היא אמרה.
אל תדאגי בנוגע למוות.
את הטוב קל להשיג, וְ
את הנורא קל לשאת."

_אל תפחדי מאלוהים, היא אמרה.
אל תדאגי בנוגע למוות.
את הטוב קל להשיג, וְ
את הנורא קל לשאת."_
רושמת לי.
המוות של ענת גוב טלטל גם אותי. אכתוב על זה בקרוב אצלי.
מזדהה נורא עם המקום הזה שבתוך הכאב הבלתי יש חיפוש לפיוס, ולנחמה פנימיים. ויש גם יכולת לקבל שיש סוגים שונים של חיבור פנימי והודיות, לא כל הזמן יכולה להיות התרגשות אקסטטית ויש מקום גם לקטן והשקט.
"את הטוב קל להשיג" מקווה לזכור את זה.
לערב נטול ריבים.

תודה ואמן

מאד מבינה אותך ומרגישה את הפגיעות דרך המילים.
גם אני מרגישה טלטלה היום בעקבות המוות של ענת גוב וזה מתערבב לי עם המוות של אמא שלי שהיורצייט שלה בנר שמיני של חנוכה אז כל השבוע הזה מלא ברגשות מעורבים ומחשבות...

לא הרגשתי הודיה אדירה והתרגשות כמו שקורה לפעמים. זו הייתה הודיה קטנה, עדינה, שקטה מאוד.
כן כך בדיוק אני חווה את ההודיות רב הזמן

@}

@}

לפנייומיים בעקובתייך סיפרתי לילדים אחרי הדלקת הנרות שנהוג לשבת מול הנרות עד שהן כבות ולהודות ולבקש... מיד שלושת הבנים תפסו כיסאות והתיישבו מול הנרות שעמדו בחלון.
בבית שרר שקט שלא ידע כמותו הבית הזה והורגשה כוונה גדולה.
כךישבו כולם עד הסוף, נדמה לי שלקח בערך 3/4 שעה.
באיזשהו שלב אמרתי לבכו - כנראה יש לך משאלה ממש חשובה.
לא - הוא אמר- פשוט נעים לי.
זה היה ערב מאד מיוחד.
תודה על התזכורת.

וואו, איזה יופי! אצלנו בינתיים הזמן של הדלקת הנרות השנה כלל תמיד ריב ועצבים, בעיקר שלי P-:
אז משמח מה שסיפרת.

בתוך החדר
קרוב לתדר
הכל בסדר

שומעת שיר
איטי ומהיר
נוגע מאיר

בתוך מתרחש
עם כל מה שיש
לבי מתחדש

ומה שנסתר
נמצא מחוּבּר
קרוב ומוּתר


לפעמים אני מוצאת משהו שכתבתי ומופתעת. לא מצליחה בשום אופן להיזכר בכך שכתבתי אותו, למרות שלפי התאריך זה היה לא מזמן.
קרוב לתדר...נשמע טוב

בכל אופן, ממש ברגע זה (אמנם בתוך החדר אבל לא כל כך קרוב לתדר..ובכל זאת הכל בסדר ), אני רואה בשיר הזה שמצאתי היום פתאום איחול לעצמי (מחר יום הולדת ).

מזל טוב יקרה
תדר בסדר
אוהבת את השיר שלך
מאחלת לך לזכור שבאמת הכל בסדר,שתמיד תוכלי לחזור לתדר,בכל מקום בו תהיי,אפילו כאן בחדר.
יום הולדת שמח @}

תודה סגולה, על הפרגון ועל האיחול היפה. הכל חוזר אליך @}

מזל טוב! @} שיר מקסים. מאחלת לך עוד הרבה הפתעות כתובות כאלה, ואחרות, בשנה הבאה עלינו לטובה.

מזל טוב לך ציפורי וגם לך ריש וגם לי ולכל הגדיות @}

מאחלת לך עוד הרבה הפתעות כתובות כאלה, ואחרות, בשנה הבאה עלינו לטובה
אמן, גם לך!
תודה אמאשל היקרה
איחולי אהבה ושמחה ומזל טוב לכל הגדיות @}

_אל תפחדי מאלוהים, היא אמרה.
אל תדאגי בנוגע למוות.
את הטוב קל להשיג, וְ
את הנורא קל לשאת."_

הי ציפורי
מזל טוב
ושנה טובה.
עם תדרים פתוחים מאהבה
וקרבה ומותר ואפשר וקורה.
לא נכנסתי לכאן כבר איזה זמן ושמחתי לגלות שדווקא ביומולדת שלך אני נכנסת.
תודה על המון רעיונות ומילים יפות שמונחות פה תוך זמן קצר.

ומזל טוב לכל הגדיות

מזל טוב @}

מזל טוב בשבילי את כבר תרנגול - מעירה ומאירה (-:

_בתוך מתרחש, .
עם כל מה שיש, .
לבי מתחדש.
ומה שנסתר .
נמצא מחוּבּר .
קרוב ומוּתר ._
אמן

מזל טוב אשת המילים שלי.
ליבי קפץ משמחה כשראיתי את הדף שלך במה חדש.
ככה זה, פשוט, אז מספרת לך.

קיפצי לך אל תוך השנה החדשה
יפה ומחודשת
ככה מרגיש מפה.

מחכה בקוצר רוח לחבק אותך חיבוק אמיתי.
נדבר על זה...
גלית, יעלי, מימה... יאללה...

נשים יקרות, הלב מתרחב ומתמלא מזה שאתן כאן ומהאיחולים שלכן


_מזל טוב אשת המילים שלי.
ליבי קפץ משמחה כשראיתי את הדף שלך במה חדש_
כמה את משמחת אותי

יום הולדת שמח!!!
שמחה שגיליתי אותך ואת הכתיבה שלך פה
שתהיה שנה טובה @}

ברכות ואיחולים לכל הגדיות , אינשאללה בקרוב נצא לרעות לנו באיזו נאת דשא מוריקה.
והשיר מקסים!

ברכות ואיחולים לכל הגדיות , אינשאללה בקרוב נצא לרעות לנו באיזו נאת דשא מוריקה.
באמת הגיע הזמן! @}
שתהיה שנה מלאה כל טוב לכולנו. . תודה נשים אהובות שאנחנו נפגשות לפחות פה.

שמחה שגיליתי אותך ואת הכתיבה שלך פה
גם אני

היה יום הולדת מאוד מאוד שמח, שהתחיל בפיקניק ליד האגם עם חברה טובה, והמשיך בהמון דברים טובים ומשמעותיים שקרו דווקא אתמול ונחוו על ידי כמבול של מתנות מאלוהים, ובערב ארוחת גבינות עם אהובי והילדות, שכתבו לי ברכות מרגשות בטירוף..
בתשע בערב כבר הייתי מוצפת ועייפה כמו ילדה בת ארבע בסוף מסיבת יום הולדת, אבל הקטנה ביקשה נורא שאקרא לה סיפור קצר אז אמרתי לה שתבחר והיא הביאה את הביצה שהתחפשה.
הקראתי לה אותו ונזכרתי כמה אני אוהבת את הספר הזה, על הביצה שלא רוצה להיות ביצה, ומרגישה כל כך בודדה ומנסה כל הזמן ללא הצלחה להתחפש למשהו אחר, וכשהקראתי את הסוף התרגשתי כמו תמיד וידעתי שזו עוד מתנת יומולדת, חיזוק למסר שהולך אתי הרבה בתקופה האחרונה-

"יום אחד הייתה לה הרגשה מוזרה. משהו נע בה, וזז בה, וזע בה-
היא התרגשה- מה קורה לי אמא? ולא שקטה, ולא השלימה.

• אני כבר לא אני, צייצה, אני כבר לא ביצה!

משהו מנסה בי לבקוע, לפתוח, לפרוח!

כמובן, אמרה אמא, כמובן,
סוף סוף אתה אתה- אפרוח".

גם אני מתרגשת כל פעם שאני קוראת את הספר הזה ותמיד מופתעת מחדש כי אני שוכחת את הסוף כל פעם מחדש
מזל טוב יקירה!

מזל טוב מותק! באה לברך באיחור.
נשמע יום שלו ושלם ומחובר כ"כ.
מאחלת לך (וגם לי) להסכים להיות ביצה כשאנחנו ביצה ולזכור שאנחנו האפרוח בפנים.
נ.ב
מכה על חטא על שפספסתי מפגש איתך בסופ"ש האחרון, אבל הקונסטלציה המשפחתית לא התאימה באותו יום... (-:
מקווה שהזדמנות כזו תחזור בקרוב. @}

הקונסטלציה המשפחתית לא התאימה באותו יום...

כרגיל מדהים אותי שיש מצבים שבהם היא כן מתאימה , אבל נכון שמשפחות של אחרים זה תמיד יותר פשוט..
מאחלת לך (וגם לי) להסכים להיות ביצה כשאנחנו ביצה ולזכור שאנחנו האפרוח בפנים.
אמן @}

תודה עדינה יקרה
גם אני מתרגשת כל פעם שאני קוראת את הספר הזה ותמיד מופתעת מחדש כי אני שוכחת את הסוף כל פעם מחדש
מעולה! אז זה מאפשר לך להתרגש כל פעם מחדש

כרגיל מדהים אותי שיש מצבים שבהם היא כן מתאימה
וודאי שכן. אולי לא הסברתי את עצמי טוב, התכוונתי שהעובדה שאת והחברה ברנר ((-:) הייתן בקונסטלציה משפחתית מורחבת שאני לא ראיתי את עצמי משתלבת בתוכה במוד הספציפי של אותה שבת.
כל הזמן חשבתי לעצמי כמה זה חבל שאני מחמיצה הזדמנות למפגש קרוב וזמין, ובכל זאת לא הצלחתי להביא את עצמי לשם.... oh well (-:

פיקניק על שפת האגם! כמה נפלא. אנחנו שטנו בו אחרי שהחלקנו איתך על הקרח. זו חוויה מומלצת מאוד!

החברה ברנר זה צירוף שראוי לציטוט סתם כך בלי סיבה
הסברת את עצמך טוב, והבנתי אותך לגמרי

יומולדת שמח ציפורי, שתהיה לך שנה נהדרת! @}

הרבה זמן לא ביקרתי פה ושמחתי לקרוא- כמו לפתוח קופסת פח ולגלות שהתמלאה בחרוזים חדשים יפים..
(גם אני מתרגשת כל פעם שאני קוראת את הספר הזה.)
(לא יודעת אם כתבתי פה כבר..)

כמו לפתוח קופסת פח ולגלות שהתמלאה בחרוזים חדשים יפים..
תודה!

לא יודעת אם כתבתי פה כבר
נדמה לי שלא, בכל אופן שמחה שביקרת

לפני איחוד

בּכּוך דחוקה בין קיר לקיר
אתה הרי אותי מכיר
אני צריכה
דחיפה קלה
להתחלה

פתח אותי לאט לאט
פרוש אותי כמו מרבד
סחרר בי תנועה איטית כבדה
למהירה

רפרף בי רפרוף פנימי
שלהב בי ניצוץ סודי
כרוך אותי סביבו
אותו סביבי

וואו, מהדהד לי מחשבות שחשבתי היום ושאחלוק עמך באופן לגמרי פרטי כי נבוכה.

כמה יפה.

כל כך יפה
בקר טוב!

ושאחלוק עמך באופן לגמרי פרטי כי נבוכה.
אשמח מאוד

תודה לילה ועדינוש @}

מרגש ועדין כל-כך , תודה

@}

@}(())
בקרוב עם דלי פופקורן (-:

בקרוב עם דלי פופקורן
יפה שנקודית לא ריפתה את ידייך.

רסיסים וגלית, תודה שביקרתן

בכל שבוע מחדש אני יושבת ביום שישי בבוקר, עם הקפה והמחברת, בלב מכווץ ובטן מתהפכת. בכל שבוע מחדש אני רואה את הבלגן בבית, את הר הכלים בכיור (כי בחמישי אני כבר יודעת שבשישי אני מנקה אז מרפה קצת מכל שגרות הקטנות ששומרות על הבית במצב סביר...) ומרגישה שגדול עלי, שאני לא יכולה, שאין לי סיכוי.
מאז שאני עושה התמקדות זה השתפר מאוד. אני כותבת במחברת ותוך כדי כך מרגישה את הכיווץ בחזה ובבטן, את המחנק בגרון, מקשיבה לכל מה שיש בי- חלק שפוחד ואחד שדואג, חלק שלחוץ, חלק מיואש. נותנת להם להיות, נושמת אתם.
ואחר כך אני קמה ומתחילה, לאט. פעולה אחת בכל פעם.
ובכל שבוע מחדש- גם אם ניקיתי רק חלק, גם אם לא הספקתי הכל או וויתרתי במודע על חלק מהדברים (חשוב לי לציין שהסטנדרטים שלי מראש לא מאוד גבוהים P-: )- מגיע הרגע שבו הבית נקי ונעים לשבת.


לפני נקיון
הריבוע הזה של אור וצללים
מלווה לי את הבקרים
בימים האלו החורפיים
הוא תמיד זוהר לי שם על הקיר
מזכיר
אור וחום
דרישת שלום
ממך אלוהים
קח את הגוף הזה
הרם אותו
הנע אותו בתנועות מלטפות רחבות
כמו ריקוד
על פני החדרים
בלי מחשבה
מיסוׂד הדברים
מסתדרים

בכל שבוע מחדש אני רואה את הבלגן בבית, את הר הכלים בכיור (כי בחמישי אני כבר יודעת שבשישי אני מנקה אז מרפה קצת מכל שגרות הקטנות ששומרות על הבית במצב סביר...) ומרגישה שגדול עלי, שאני לא יכולה, שאין לי סיכוי.
הזדהות טוטאלית.
גם אצלי השתפר מאוד בשנה-שנתיים האחרונות. ועדיין.

גם עם התפילה אני מזדהה. כמה יפה.

הממ...
שוב את כותבת אותי במדוייק
שיהיה שבוע מבורך בעשייה רכה וטובה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איך אהבתי את הריבוע אור - ד"ש מאלוהים.
לילה טוב, נתראה בקרוב

מקסים.
שבוע טוב אהובה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אה, ולגבי החפצים סביבנו שדורשים טיפול כל הזמן...
כמה מילים מתבכיינות שאני כותבת לי בראש ונורא רוצה כל הזמן לכתוב אותם פה ולקבל תמיכה והבנה - כי באמת, באמת זה כל כך קשה!! ותמיד עם זה באה ההודיה על היותי פה והשמש זורחת..
ולשאלתו של איש אהוב היום: איך עוברת השבת עניתי:
מארוחה לארוחה, מכלים לכלים ומכביסה לכביסה ובכל זאת אני כאן חיה ומודה - אני פשוט צריכה עוד יום לסופשבוע וזה יעזור לי כל כך.. (ועדיין ברור שאקטר כשצריך לסדר ובעיקר לשטוף כלים..)
זהו אז - הזדהות מלאה ממני אלייך

תודה. אנסה להדפיס לי את המילים ולייצר מהן ריבוע אור במטבחי

חשבתי שרק אני מתחילה ככה את יום שישי שמגיע, מהבחינה הזו, מהר מידי..
אני קמה ומתחילה, לאט. פעולה אחת בכל פעם. עכשיו הסבת את תשומת ליבי שאפשר להתייחס אל זה כאל ריקוד. מקצועית (-;

מגיע הרגע שבו הבית נקי ונעים לשבת. וזה הרגע הטוב והמאיר שלי.
תודה על הדיוק ועל קרן האור לזוית אחרת.

תודה על הפרגון וההזדהות. מסתבר שאני לא לבד
@}

את לגמרי לא לבד!
אני רוצה לחלוק כאן שני דברים שמאוד עזרו לי עם שגרת הכניסה לשבת. הראשון היה לפני כמהשנים (3-4) , אמא של נושקי וטלהצ'וק כתבה לי שהיא מקבלת את השבת כשהיא באה, כלומר מדליקה נרות בזמן אבל אם לא גמרה לנקות, לא נורא, ממשיכה אחרי הדלקת נרות. אני יודעת שלנשים דתיות זה לא יעזור אבל לי זה עוזר מאוד בחורף כשהשבת נכנסת מוקדם והייתי מוצאת את עצמי באטרף להספיק. מרגע ששחררתי את עניין הדד ליין נהיה יותר קל.
והדבר השני הוא חדש יותר וזו קבוצת נקיון וארגון הבית בפייסבוק מיסודה של אילה א , שבזכותה הבית שלי מסודר ונעים כל השבוע וביום שישי יש הרבה פחות עבודה (אם כי מאז התחלתי להתפרע יותר בבישולים אז יוצא שאני עובדת אותו הדבר רק עם יותר 'תוצרת'...)
והשיר מקסים!

מזדהה בכל רמח איברי.
השיר באמת מקסים.
_קח את הגוף הזה
הרם אותו
הנע אותו בתנועות מלטפות רחבות
כמו ריקוד
על פני החדרים_
מצוין!
אמן

מרגע ששחררתי את עניין הדד ליין נהיה יותר קל.
הקטע הוא שאני תמיד גומרת לנקות הרבה לפני כניסת השבת, גם בחורף...זה ממש לחץ פשוט שלא קשור לשום דבר שקורה במציאות...
ולגבי קבוצת הנקיון וארגון הבית- נשמע מעניין, אבדוק אותה.

תודה

חזרנו הביתה ממסע. הבת הגדולה שלי עברה ניתוח באיכילוב. היו המון חרדות לפני אבל עבר בשלום ועכשיו אנחנו שוב כאן, אחרי עשרה ימים מחוץ לשגרה.
עשרה ימים רחוק מהבית, במרכז הארץ, בין בית החולים לבית של חמותי.
אוכל מחורבן, חוסר פרטיות ויחד עם זאת הרבה רגעי בדידות, בלי הליכות, בלי יוגה, בלי הרבה כתיבה.
ובתוך כל זה הרבה תפילות ורגעים של הודייה עצומה על זה שהכל עבר בשלום ועל ההתאוששות המופלאה ועל משככי כאבים ועל רופאים ואחיות

באחד המוספים שקראתי אצל חמותי היה מדור של דניאלה לונדון דקל על ההתמכרות שלה לשגרה. די נחרדתי למצוא את עצמי בתיאור הלא מחמיא שלה את עצמה..
גם אני ככה. הכי טוב לי כשאני נותנת לעצמי את מה שאני צריכה. תנועה, כתיבה, בית, טבע, שקט. איזון מדוייק בין לבד ועם אנשים.
רק ככה אני יכולה לשמוע ולראות, לחוש את החיים ואת עצמי, להבין חלקיקים מכל הדבר הזה.

אבל לא תמיד זה מתאפשר, מה לעשות. ואני יודעת שדווקא המסעות האלה, עם הפירוק המוחלט של כל שגרה, של כל ההרגלים והציפיות והאמונות שלי לגבי מה אפשרי לי ומה לא, דווקא הם מביאים צמיחה ואור, שקט ושמחה מסוג חדש.
אבל רק חזרנו ואני עוד לא שם, בצמיחה ובאור ובשקט. אני בפירוק- מרגישה כאילו כל החלקים שלי מפוזרים בכל מיני מקומות ואין לי מושג איפה ואיך להתחיל בכלל לאסוף אותם.

אבל בעצם נדמה לי שאני לא אמורה, לאסוף אותם. שהם ייאספו מעצמם.
לאט לאט. בינתיים להתחיל במה שפשוט.

לסדר את התיקים, למשל- בגד אחרי בגד, חזרה לארון או לכביסה.

הו שיבה נעימה הביתה. חיבוק חם והחלמה טובה.

כל כך יודעת על מה את מדברת...

חיבוק חם והחלמה טובה.

חיבוק גדול גם ממני והחלמה מהירה לביתך

מזדהה עם מה שתארת.
צעדים קטנים בסידור הכאוס.
והודיה על מה שיש.

תודה לכן. הזדהות וחיבוקים זה תמיד עוזר
עדיין ערימות בלגן בפנים ובחוץ, אבל ארוחת צהריים על האש, וכביסה במכונה, וזה קצת מרגיע.
גם העצים- בכל פעם שאני מרימה עיניים ורואה אותם, מבעד לחלון הגדול, אני מרגישה כמו מין יצור ימי (סוג של מדוזה?) ששרוע על הגב, עם זימים מפרפרים, והירוק של העלים והאור שקורן בעדם מטעינים אותו במה שהוא צריך.

אני נוסעת הרבה ללילות. מתעבת את הקטע של לארוז את התיק ואחר כך כשחוזרים לפרוק אותו. ככה יוצא שימים שלמים אנחנו מדלגים על התיק שעומד באמצע החדר ומזכיר לי את הקושי שלי במעברים. מאוד דומה להליכה למיטה והיציאה ממנה, גם שם קשה.
נחיתה רכה וחזרה מהירה לשגרה והמון בריאות והחלמה לבכורתך @}

http://www.youtube.com/watch?v=NEnEwIvtLfU
שולחת לך שיר שעושה הרגשה של שיבה.

כל החג צפת ועלית לי במחשבות, כמו בקבוק ששט בזרם וכל פעם עולה מעל פני המים הבוקר ממש רציתי להתקשר אליך ולא הספקתי והנה כל זה...
אז קודם כל חיבוק ואיחולי רפואה שלמה לבכורה המהממת שלך.
וגם חיבוק לך. ואיחולי מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון.
שם הבלוג שלך הוא בדיוק התרופה לבאלגן שאת מרגישה עכשיו. לאט לאט יפלו כל פיסות המציאות בחזרה למקומן. איזה דיוק.
מקווה להצליח למצוא זמן שקט להתקשר מחר ומקווה גם שזה יהיה זמן שתוכלי לדבר.

_די נחרדתי למצוא את עצמי בתיאור הלא מחמיא שלה את עצמה..
גם אני ככה. הכי טוב לי כשאני נותנת לעצמי את מה שאני צריכה. תנועה, כתיבה, בית, טבע, שקט. איזון מדוייק בין לבד ועם אנשים.
רק ככה אני יכולה לשמוע ולראות, לחוש את החיים ואת עצמי, להבין חלקיקים מכל הדבר הזה._

את מתארת אותי בדיוק בעכשו, אחרי נסיעה לחג, יציאה היום, יציאה שמתוכננת למחר, נסיעה לשבת... אני מרגישה את הפירוק הזה, הפיזור, כאילו הלכתי לעצמי לאיבוד... (האמת, הרבה פעמים אני מרגישה ככה גם בחופש הגדול, כשכל השגרה שלנו מופרת...)

תודה

הביצוע הזה של אתי אנקרי גרם לי להתאהב מחדש בשיר הזה.

רסיסים- נשמע אינטנסיבי!

מימה, בלי איומים, מחכה לטלפון

לאט לאט יפלו כל פיסות המציאות בחזרה למקומן

זה כבר קצת קורה, תודה לאל. ורוב התיקים כבר פורקו. מדהים איזו חסימה יש לי עם פירוק תיקים..

תודה לכל המבקרות היקרות @}

אני את האיומים שלי מימשתי עד שאיזו מרת נפש בבריכה באה לגעור בי על שאני לא אוכפת את חוקי הבריכה וחירבה לנו את השיחה. ככה זה כשאת מצילה... ועדיין לא הספקתי לומר לך כמה דברים אבל הי, יש עוד כמה ימי חגים לפנינו. מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון! וגם שבת שלום

מה כבר יש אצלכם בריכה? עוד לא אפריל אפילו!
(או ששוב הן מדברות במטאפורות שאני לא מבינה. )

אני מצילה במשרה מאוד חלקית בבריכה בקאונטרי הסמוך למקום מגורי.רבע שעה ברכיבה על אופניים. זה מעולה. הם תפרו למידותי שתי משמרות צהריים קצרות בשבוע, שזה המקסימום שהייתי רוצה לעבוד בעבודה הזאת ועדיין אני יכולה לשחות שם כאוות נפשי ואפילו להביא את הילדים מדי פעם בחינם. (סליחה ציפרי נחמדת שאני מעדכנת פה בדף שלך עדכוני חיים טכניים כאלה)

מה כבר יש אצלכם בריכה? עוד לא אפריל אפילו!
זה בדיוק מה שאני רציתי לשאול כשמרת הנפש הגיעה וחירבה לנו את השיחה, אבל לא הספקתי

או ששוב הן מדברות במטאפורות שאני לא מבינה


סליחה ציפורי נחמדת
מה פתאום, לעונג הוא לי..

הי, ציפורי שיר,
גם אני שמעתי מהנקודה האהובה עלינו על קורותיכם ורציתי לדרוש בשלומכם,
שני דברים מנעו ממני לעשות זאת עד כה: האחד הוא שאני בעיצומה של תקופה מאוד לא תקשורתית (עם אנשים ובעיקר לא עם עצמי) וכל תנועה לקראת דיבור עם מישהו דורשת ממני התגייסות.
הדבר השני הוא שלתדהמתי כשעמדתי לחייג אליך גיליתי, שבמעבר זיכרונות הטלפון הישן שלי לזה החדש, הטלפון שלך באופן מוזר לא עבר ולא נמצא...
אז שולחת חיבוקים ואיחולים של החלמה ונחיתה רכה, הזדהות עמוקה עם התיאור שלך את היציאה מהשגרה והחזרה אליה.
ואחרון חביב, בחייאת סמסי לי את הטלפון שלך (-:

כבר כמה ימים שרציתי לכתוב, אבל הפיזור מקשה, ובנוסף זו תחילת המדרון החודשי, ונדמה היה לי שלעולם לא אוכל לעשות את זה שוב.
אתמול לפני שהלכתי לישון קראתי באתר של סופרת ומורה לכתיבה שהיא מחייבת את הסטודנטים שלה לכתוב ביד, באותיות גדולות (באנגלית), ובטוש. רציתי לנסות אבל כבר הייתי עייפה והלכתי לישון.
בלילה חלמתי שאני הולכת לעבודה (באיזה משרד בתל אביב, לא ברור מה היה התפקיד..), ומיהרתי, וכמו שקורה לי הרבה בחלומות לא הצלחתי להתקדם למרות המאמץ העצום שהשקעתי בזה. ופתאום בחלום חשבתי על זה שכשאני עושה הליכות לא קשה לי בכלל ללכת, והבנתי שזה בגלל שאז אני לא בלחץ להגיע מהר לאן שהוא, ואז בחלום האטתי את הקצב, והרגעתי את עצמי- אמרתי לעצמי שאני אגיע בזמן ושהכל בסדר, שאני רק צריכה להתקדם בקצב ההליכה הרגיל, וזה מה שקרה!
זו הייתה ממש תחושה של פריצת דרך, גם בתוך החלום וגם כשהתעוררתי, כי זה ממש דפוס קבוע בחלומות- המאמץ העצום וחוסר ההתקדמות והתסכול והלחץ. ופתאום יכולתי- מתוך הבנה תוך כדי חלום- לשנות את זה, להשפיע על זה!

הבוקר התכוונתי לנסות את עניין הכתיבה באותיות דפוס אבל איכשהוא לא יצא, ואז בצהרים כשסופסוף התפניתי לזה לא מצאתי את המחברת, ואז מצאתי אותה, אבל כשיצאתי למרפסת לכתוב ראיתי שלא, זו לא המחברת הנכונה, אבל אמרתי לעצמי די, פשוט תכתבי, וזה מה שכתבתי, באותיות דפוס, בטוש-

זו לא המחברת הנכונה לכתיבה
זו לא המחברת הנכונה לשירה או פרוזה

כמו בחלום שחלמתי הלילה
לא מהר, לא במאמץ
להרפות, רגוע.
לעבור דרך ה"לא", דרך ה"גרוע"
לעבור בלי לדעת
מה יש שם בצד השני
לקחת סיכון
שאולי אין שם כלום

נושמת רוקמת חלום
באותיות דפוס
בטוש כתום
שואלת מקום וזמן
להיות בהם בשלום

יש שקט אחד מיוחד
מחכה לי
אם אבוא אליו לבד
ואם לא אפחד
אז אצעד
מתוך יער חשוך צפוף
אפוף
סימני שאלה

אבל לא יכולה לעצור להרהר
הדרך נפתחת רק למי שהולך בה
רק למי שנושם
רק למי שרואה
את השביל הנסתר
בַּרַגיל