באופן טבעי

לפני תשעה חודשים וחצי זה קרה. בעלי, אהובי ואב שלושת ילדיו נהרג בתאונת דרכים קטלנית.

התינוקת שלי היתה בת שלושה חודשים ושבוע.

על אף הזמן שעבר וההסתגלות וההתמודדות היום יומית, עוד לא ממש קולטת.

חיים שנגמרים ברגע אחד. פתאום. ללא הכנה מוקדמת. בגיל 38 וחצי.

מחבקת אותך מרחוק,
אין מילים

כמה עצוב ונורא.
גם לי אין מילים, רק רציתי לכתוב שקוראת.

ולמה אשמה?

אני מקווה שיש לך עזרה ותמיכה,
את יכולה לאמא מה ואיך לעזור.

דברי כאן אישה, אולי והלוואי יקל עליך המשא.

תודה יקרות.

אשמה כי.... אשמה על זה שאני פה והוא לא. על זה שאני ממשיכה והוא לא. על זה שמצליחה פה ושם למצוא רגעים של נחת עם הילדים. שיש ימים שאנחנו משתוללים וצוחקים ומארחים חברים. והוא לא. שהתינוקת היונקת שלי כבר כמעט הולכת- והוא לא פה לראות ואני כן.

למה אני כן והוא לא? לא פייר.

קוראת @}

איזה מזל ענק שאת פה לטפל בילדייך
ולשמוח איתם ולכאוב...

הי לך אשה במסע.
אני פתחתי את הדף הזה... לפני זמן רב.
הייתי רוצה להמשיך בו.
ולא למחוק..

3 שנים עברו מאז אותו יום נורא.
הרבה השתנה.
הכל. למעשה...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אנחנו כאן איתך)-: