באופן טבעי

קשה לי. תינוקי בן חצי שנה בהנקה מלאה.
אין לי כוח יותר. רוצה לעשות דברים ואני לא יכולה לעשות כלום. מרגישה שהידיים שלי קשורות. מרגישה שאולי פספסתי את ההזדמנות "להצליח" בחיי. אני מרגישה כצופה על החיים ולא כמשתתפת. מרגישה אאוטסיידרית, לוזרית.
כלכלית גם קצת לחוץ לנו עכשיו אבל זה לא קשור.
אני עייפה, פיזית ונפשית.
לא יודעת איך לצאת מזה.
מתוסכלת. לא רואה את הדרך לצאת מזה. לפרוח, להתפתח. לא רואה איך. יש לי הרגשה שכול מה שאגע בו לא יצליח. לא יודעת איך להסביר את זה.
כבר לא יודעת מה אני מרגישה לבעלי, זוכרת שפעם אהבתי אותו ...זה בא והולך. אנחנו כבר לא עשינו אהבה כחודש. אין לי חשק. בא לי בערב רק לישון.
מאין אראה את האור? האם עוד אוכל להצליח בחיי ולהרגיש שאני מממשת את עצמי? האם זה כבר מאוחר מדי ונועדתי רק להביא ילדים לעולם ולהתבונן על החיים ולחיות את תשוקותיי כחלומות שבורים?

אמא אוהבת, את נשמעת מאוד מדוכדכת.
לכן השאלה החשובה ביותר היא: האם יש לך עזרה? האם יש לך תמיכה? את אמא עייפה לתינוק בן חצי שנה. קשה-קשה לעשות את זה לבד ולהישאר איתו לבד ימים שלמים. מי מבין אותך? מי תומך בך?

האם יש לך אפשרות אפילו לגייס עזרה בתשלום - אולי מישהי שתסדר ותנקה לך את הבית כדי שגם יהיה לך נעים וגם לא תצטרכי לעשות את זה בעצמך (או להשתגע מרגשי אשמה על זה שאת לא מצליחה להגיע לעשות את זה, עם תינוק כל כך קטן)?

אולי את לא אוכלת ולא שותה כמו שצריך? זה מאוד מאוד משפיע, גם על הכוחות שלנו, וגם על השינה בלילה. לפעמים אנחנו אוכלות, אבל מה שאנחנו מסוגלות "לחטוף" תוך כדי הטיפול בתינוק קטן יכול להיות משהו שלא טוב לנו ועושה לנו רע (אני, בחצי השנה הראשונה עם התינוקת שלי, אכלתי אולי 8 צנצנות של "מעדן הגולן" ליום. לא יודעת אם זה קיים יותר, איזו וריאציה על "דני" - ואני אלרגית למוצרי חלב... תארי לעצמך כמה זה היה רע לי לאכול את זה. אבל זה הדבר היחיד שהיה לי כוח לארגן לעצמי תוך כדי הטיפול בתינוקת, או לאכול תוך כדי הנקה).

אולי מה שיעזור לך זו בייביסיטר שתבוא כל יום לשעה, ותקח את התינוק שלך לטיול בחוץ באוויר הצח - כשבזמן הזה את פשוט תופסת שעת שינה?

אולי מה שיעזור לך זה לזכור שכאשר התינוק נרדם, לישון איתו כדי להשלים שעות שינה מהלילה?

אולי מה שיעזור לך זה שהאיש שלך יעריך את מה שאת עושה כל היום, ויפנק אותך יותר ויהיה אקסטרה אוהב כשהוא חוזר הביתה מהעבודה? וייקח את התינוק לבלות איתו כדי שתוכלי לנוח? (משהו שלקח לי שנים לגלות: ללכת לישון מוקדם נותן שעות שינה איכותיות הרבה יותר מאשר כשהולכים לישון מאוחר. לא חשוב רק כמה שעות ישנים אלא גם מתי).

בכל אופן, יש לך הבנה ותמיכה פה

כמה דברים שמגלים אחרי שנים בהורות:
אחרי גיל שנה הכל נהיה פשוט יותר, ואפילו האהבה והסקס חוזרים לחיים (קשה להאמין עכשיו,אני יודעת)
עם כל תינוק זה נהיה קל יותר. זה לא שעם השני גם תשבי ככה מתוסכלת, זה שונה.
חברות. וואו, כמה פשוט, וכמה חסר. כשילדתי את הבכורה גרנו באזור בו כבר לא נותרו לנו הרבה חברים, וכמעט אף אחד מוכר במרחק הליכה. הייתי הרבה בבית. בנוסף לקושי הרגיל של הליכהעם תינוק, גם לא יהה לי כל כך בשביל מה: כי כשבאים לגינה עם תינוק כל כך קטן הוא גם לא נהנה מהמקום וגם לא נוצר קשר עם אמהות אחרות, שזה 50% מהסיב הללכת לגינה בכלל (עם ילדים גדולים יותר כבר יש לך חברות שנוצרות מבין האמהות האלו והכל נראה אחרת).
בהסתכלות לאחור, אם הייתי מוקפת בסביבה חברתית, יכול להיות שהיה לי קל בהרבה לעבור את המהפך מבחורה סוערת, עובדת, עם עולם מלא - לאמא ביתית ללא עתיד שיכולתי לראות באופק.

היום הכל אחרת, באמת. זה משתפר.
אולי יש לידך מפגשי לה-לצ'ה? אולי מםגשי אמהות חנ"ב של "באופן"? ומה עם פרויקט "אם לאם" שפועל בכל מיני ישובים?
ולדבר עם הבעל, זה קשה גם לו.

תודה על התגובות המחבקות..
כן בשמת, יכול להיות שגם התזונה שלי לא משהו לאחרונה. פשוט אין לי את הכוח להכין..אז אני חוטפת במבה ומחכה שבעלי יחזור מהעבודה ויכין לי אוכל יותר מזין. בעלי מנסה לעשות כמיטב יכולתו, אם זה להכין לי לאכול כשהוא חוזר מהעבודה ולקחת אותו כשהוא בבית או לעשות כלים.
מרגישה אשמה רק מלחשוב על עזרה,או על מישהי שתהיה עם בני. אולי עזרה בבית, עם זה אין לי בעיה אבל יש לבעלי.(קצת בקשיים כלכליים כרגע)
אני באמת אמא עייפה.לפני כמה ימים בכיתי קצת אצל אחותי. ופתאום הבנתי שמאז שקטני נולד לא בכיתי בכלל. אני כול כך במסירות והוא צמוד אליי מהרגע שנולד. גם בלילה. שאני בכלל לא איפשרתי לעצמי לבכות כדי לשחרר קצת..כאילו זה לא בסדר לבכות. הרי אני אמא כול כך אוהבת, והוא כול כך מקסים אז מה פתאום לבכות?!
התחלתי להכריח את עצמי להיפגש עם אימהות אחרות ויש בזה נחמה. אבל עדיין ,מרגישה שאני לא נמצאת במקום בו הייתי רוצה להיות. מבחינה אישית, של צמיחה אישית.למה אני לא יכולה להסתפק בלהיות אמא מסורה? למה אני מרגישה שהכנפיים שלי קשורות? שהייתי רוצה להיות יותר משוחררת,יותר פעלתנית, משפיעה?
שלולית- תודה על התגובה גם שלך. את אומרת שזה זמני...שהשנה הראשונה הכי קשה..אז עברתי חצי...אולי את החצי הקשה ?

את במקום הכי קשה עכשו, ההתרגשות של ההתחלה נגמרה, לא רואים את הסוף, וכל מה שאת רוצה זה חופש. זה חרא של מקום, אבל הוא עובר. מה שעזר ועדיין עוזר לי, האפשרות לקטר ולהרגיש הכי מסכנה בעולם בשעה קבועה כל יום, אצלי בין 2.00 ל2.30 כל יום אני מרשה לעצמי להיות מסכנה ומיואשת לחלוטין. בכל זמן אחר אני שמה את זה על הולד בידיעה שיש לזה זמן. בייבי סיטרית לשעה עד שעתיים כל יום כמעט. מאפשר לי לחשוב מחשבות רציפות ללא הפרעה. חדר כושר. כל יום לפחות חצי שעה. אצלי זה או משקולות או להיסתובב עם חמת זעם רצחנית. ונשק יום הדין למצבי משבר, סט כוסות מכוערות במיוחד המיועדות לניפוץ ברגעים שאני על סף התקף זעם וצריכה פיזית להרוס משהו.
אם כל הנ"ל לא עוזר, פרחי באך, מסז', תיכנון החופשה באיטליה כשהילד יהיה מספיק גדול להישאר עם סבא וסבתא לסוף שבוע
ו ל נ ש ו ם

אולי את החצי הקשה ?
בדיוק...


(עננים, גיריינתי אותך. אחלה תובנות)

_אמא אוהבת, את נשמעת מאוד מדוכדכת.
לכן השאלה החשובה ביותר היא: האם יש לך עזרה? האם יש לך תמיכה? את אמא עייפה לתינוק בן חצי שנה. קשה-קשה לעשות את זה לבד ולהישאר איתו לבד ימים שלמים. מי מבין אותך? מי תומך בך?_

אני מדגישה:
דיכאון שלאחר לידה הוא מצב מאוד שכיח וברוב המקרים הוא לא "בעיה נפשית", אלא סימן לכשל חברתי ותרבותי. הכשל שלנו לספק תמיכה לאמהות בשנה הראשונה לחיי התינוק.
וזו תמיכה שצריכה לכלול:

• טיפול פיזי באם בששת השבועות שלאחר הלידה (כולל להביא לה אוכל ושתייה למיטה או לספה, ולהימנע מלהטיל עליה כל עבודות בית)
• עזרה כלשהי בעבודות הבית ו/או עם התינוק בשנה הראשונה.
• חברה מתאימה של אמהות אחרות, אנשים ונשים מבוגרים יותר או צעירים יותר (שאינם מטופלים כרגע בילדים צעירים) ואנשים שאפשר לחלוק אתם רגשות, כל זה על בסיס יומיומי או לפחות פעם ביומיים-שלושה.
• והדבר הנוסף שלעתים נדירות מתאפשר: לאפשר לאם לקחת חלק בפעילויות שעסקה בהן ושהיו משמעותיות לה לפני הלידה, ולשמור על קשר עם אנשים (למשל, מהעבודה), אבל במסגרת גמישה שמכילה אותה ואת התינוק שלה.

את התקופה של משכב הלידה כבר עברת. אבל, אם זו היתה תקופה שבה באופן בולט לא קיבלת את העזרה הנכונה, ואת עדיין מרגישה שלא התאוששת מאז, אולי כדאי לך לארגן באופן יזום כמה ימים של "משכב לידה מאוחר", שבהם רק תנוחי ומישהו אחר (או אנשים אחרים) יהיה אתך וידאג לצרכים הבסיסיים ביותר שלך. זה ייתן לך את העזרה הראשונה הפיזית, ומשם תוכלי להתקדם לכיוונים נוספים, של יצירת וטיפוח רשתות תמיכה ומציאת חברה וקבוצות ואמהות אחרות, וגם מחשבה על איך את יכולה להגשים את התשוקות המקצועיות והאחרות שלך בתוך וליד האמהות.

אני יודעת עד כמה קשה לצאת מדכדוך כזה לבד, כמו משיכה בשרוכי הנעליים של עצמך. מין מעגל כזה של צריך לצאת מהדיכאון כדי לצאת מהדיכאון... אבל את יכולה וצריכה למצוא את נקודת המשען החיצונית שתתן לך תנופה וכוח להשאר ערה כשהתינוק ישן ולבלות שעתיים במשהו שמטעין וממריץ אותך.
אבל זה רק אחרי שווידאת שצרכייך הבסיסיים יותר (אוכל טוב, שינה, שיקום רצפת אגן, חברה תומכת) מסופקים.

שולחת לאמא המון אהבה .
וגם לנו כולנו - שימו לב כמה יפה כתבו פה הנשים.העולם כבר נראה טיפה יותר טוב.

חיבוק גם ממני
מאד מזדהה עם מה שכתבו מעלי,עננים ותמרוש - זה כל כך נכון - עזרה ומנוחה ותחושה שאת מובנת ומקובלת כפי שאת
אני עם הגדולה שלי גם הרגשתי ככה בסביבות גיל חצי שנה, גרנו אז בישוב מרוחק יחסית מבחינת חברים ומשפחה ודי מהר חזרתי לתפקד על הבית כאילו זה אפשרי - וזה לא - הייתי די סחוטה - נשמע לי רעיון אדיר לארגן משכב לידה רטרואקטיבי ...
וגם בדיעבד
אני חושבת שקצת מידרתי את החיים אחרי הלידה,כאילו מבחינת המחשבה של "ללכת לשם עם הילדה זה לא מתאים" אני לא יכולה לעשות את x כי היא ישנה בשעות האלה" ועוד מן כאלה...קצת משקל יתר על סוג החשיבה הזה שניתק אותי וגם אותה מחברה ופעילות...לקח לי זמן ל"עלות" על זה ולשנות....
לאט,לאט
הצהוב אומר: אמירת תודה פשוטה,בדרכה,מניעה את העולם
עיניי נחו על זה פתאום ,התכווננתי רגע על הודיה,חשבתי על העבודה שלי ,פרוייקט ,אקשן וזה לא הרגיש ממש, ואז אמרתי לעצמי בלב תודה על המשפחה שלי והבית וזה לכרגע הכי מדוייק לי...
יש לי פה איזון
הרבה זמן חיכיתי לצאת מהבית,לבנות משהו,לעשות משהו שלי ,מלבד להיות בבית עם הבנות (הפרש גיל קטן)...ואני מאד שמחה שזה קורה עכשיו ועם זאת כנראה משהו בבית ובשורש העמוק שיש כאן - השהות הארוכה איתן - שתיהן יצאו למסגרת של חצי יום בגיל שנתיים - כנראה נותנת לי גם את הכח שלה...
רואה את זה פתאום
רציתי לשתף גם בזה
אבל זה יותר קשור אלי - מקווה שזה בסדר לנצל את הדף לתובנות אישיות

אני, בחצי השנה הראשונה עם התינוקת שלי, אכלתי אולי 8 צנצנות של "מעדן הגולן" ליום. לא יודעת אם זה קיים יותר, איזו וריאציה על "דני" - ואני אלרגית למוצרי חלב... תארי לעצמך כמה זה היה רע לי לאכול את זה. אבל זה הדבר היחיד שהיה לי כוח לארגן לעצמי תוך כדי הטיפול בתינוקת, או לאכול תוך כדי הנקה).
וואי, וואי, מוכר להפליא. אצלי זה היה עוגיות שיבולת שועל. השמנתי חבל על הזמן.

בייבי סיטרית לשעה עד שעתיים כל יום כמעט
אני נתתי למטפלת מדהימה אחרי חצי שנה. חזרתי לחיים.

כאילו זה לא בסדר לבכות. הרי אני אמא כול כך אוהבת, והוא כול כך מקסים אז מה פתאום לבכות?!
נכון. כי אם אני אבכה אז הרי כאילו אני מודה בכך שאני לא האמא המושלמת-סופר-כל-יכולה שאני רוצה להיות... אני לא האמא הטובה כמו שחלמתי, לא קל לי כמו שבטח קל לכל האמהות הרגועות שאני רואה מסביב..

אמא,
אני חושבת שהחלק הכי קשה בדכאון הזה שכולנו מרגישות (כן, כולנו מרגישות. גם האמהות המחייכות בגינה), זה שהוא לא לגיטימי ואנחנו מתביישות להודות בו.
במבט לאחור, אני לא יודעת אם היה לי "דכאון אחרי לידה" כמו שכתוב בספרים, אבל בהחלט היתה לי שנה דכאונית ועצובה מאד, בתאום מושלם עם שנת החיים הראשונה של בכורתי.
החברה מציירת לנו את האמהות כאידיאל שאנחנו בנויות אליו, רק שוכחת שהיא לקחה מאתנו את כל התמיכה המשפחתית, את הרשת החברתית, ובדור הפמיניסטי שלנו - גם את הלגיטימציה להיות "משוגעת" כי את על הורמונים של אחרי-לידה.

שולחת לך חיבוקים ואיחולי התחזקות .
מה דעתך לבחור ניק חדש, שיביא לידי ביטוי גם אותך, את האדם שאת, ולא רק את היותך אמא לתינוק ראשון.

עברו חודשיים, ואני לא רואה כאן סימן לעדכון, ומקווה שאמא מרגישה יותר טוב,
אבל במקרה ואת קוראת כאן,
רציתי להציע כמה דברים....
אולי תבדקי את בלוטת התריס שלך, דכאון והרגשה כבדה כזאת יכולה לבוא מתת-פעילות בלוטת התריס, תבקשי מהרופא לבדוק (בדיקת דם פשוטה), כי להפסיד אין לך מה, ואם זו הסיבה (או אחת מהן) תוכלי להתחיל להתרפא....
כך גם כל אמא אחרת כאן, שנמצאת בדכאון, עם או בלי סיבה- תת פעילות בלוטת התריס /היפו-תאירואידיזם מהווה גורם פיזי לדכאון. לא הורמונאלי, לא כימי, לא נוירולוגי.... פשוט בלוטה שמאזנת את כל הגוף, ולא עובדת כמו שצריך, ויכולה לשבש את כל הגוף.
דבר נוסף שרציתי להציע, הוא לטבעוני יש כדורים טבעיים לגמרי לטיפול בחרדות ודכאון ונקרא- סטביליום. הם נמצאים ביהוד, ויש להם אתר http://www.tivoni.com/?action=p958647&langid=he
כדאי לך לבדוק את הנושא. מכיוון שזה טבעי, זה לא ממכר, ולא יפגע לך בהנקה, וללא תופעות לוואי, קרוב לוודאי.
(אני לא תועמלנית של החברה, פשוט זה מוצר טוב שאני מכירה.)
בכל מקרה אמא, אשמח לשמוע שהכל בסדר
תרגישי טוב

אה, עוד דבר ששכחתי-
שיטת פאולה (אולי אין לך זמן לקרוא ספרים.....) גורסת כי יציבה לא טובה ושרירים חלשים גורמים לצניחת איברים פנימית (לא בהכרח צניחת רחם) הגורמת לדכאון.
תרגילים פשוטים שאת יכולה לבצע תוך כדי שכיבה במיטה, או ישיבה והנקה-
כמה תרגילי עיניים ושפתיים- 3 דקות ביום, ומצבך יוכל להשתפר...
אם תרצי ליצור איתי קשר, תודיעי לי בדף בית

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אמא, גם אני אמא. ל-4 נשמות טהורות. כבר לא קטנות כ"כ. גם אם בעיניי הם יישארו הקטנטנים שלי לנצח...
כשאני קוראת את השורות שכתבת מדם ליבך, אני מקבלת פלאשבק חזרה לפני 16 שנה כשהבכור שלי נולד, והחיים שלי השתנו לבלי היכר.
הרגשתי בצינוק. הרגשתי חנוקה ואבודה בעולם. היציאה היחידה שלי מהבית הייתה לזרוק את הזבל לפח אשפה ב10 בלילה.
הרחתי את האוויר בחוץ והרגשתי ש"ברזל באה נפשי" (תהלים קה, יח).
הייתי בוכה לכרית ואין קול ואין עונה, כי בעלי היה חוזר כ"כ מאוחר, וכל היום הייתי לבד לבד.
לא רציתי בחברת חמותי, שהייתה גדושה בשלל עצות נפלאות מה לעשות וכמה לעשות, כי יש לה ניסיון חובק עולם.
רציתי באמת לשמוח במתנה שקיבלתי, אבל היה לי קשה מאוד.
בס"כ רציתי חיבוק חם ואוהב, כמו שאת הבן שלי חיבקתי מכל הלב החלשלוש שלי.
הרגשתי כעס ותסכול כל פעם שבירכו אותי שיהיה לי נחת מהילד, כשכל מה שרציתי זה שייעלם לי כל לילה כדי שאוכל להתאושש מהעיגולים השחורים מתחת לעיניים ומהסחרחורות ומכאבי הראש העזים.
זה לא דיכאון ולא בטיח.
זה שבי. זה אפילו גובל בהתעללות, אם לא נותנים כתף לאמא שאמורה להתאושש מלידה ולצפות ממנה שתמשיך לחייך ולחיות את חייה כרגיל.
(גם לנו המצב הכלכלי היה דפוק. ועד היום הוא כזה. אבל יאללה יאללה, לא צריך להיות רוטשילד בשביל להביא ילדים... החיים יפים עם עיניים קטנות יותר...
תמרוש ניסחה את זה במילים הכי מדויקות שיכולות להיות.
ועם כל זה, אין טעם להאשים את החברה בחולי הזה.
השינוי יתחולל קודם כל בך!!!
את אלופה! את נהדרת! את הכי מושלמת בעולם! אין עלייך! אני אוהבת אותך! התינוק מאוהב בך! בעלך שלך!!! יש בך כוחות על טבעיים! את הכי יפה והכי חכמה והכי טובה והכי שמחה והכי הכי הכי בעולם!!!
בעלך צריך לתת לך חיבוק מועך עצמות ולומר לך שאת האישה הכי נהדרת בעולם! בעצם, לא. האישה היחידה בעולם!!!
את הסיבה שבעלך הוא אבא! יש בך עוצמות אדירות! וזה לא סותר שמותר לך לבכות עד כלות הנשימה. גם גיבורים גדולים היו בוכים, אבל קמים שוב ושוב ושוב.
יש עליות ויש ירידות בחיים. אין מה לעשות. זה טבע החיים. זה לא קל. אבל תדעי לך, שאת לא לבד!!! גם אם זה לא מנחם, שגם אחרים סובלים וסבלו ויסבלו כמוך, אבל תדעי לך שזה נורמלי. זה לא משהו חריג.

אני לא רוצה להיות כמו חמותי שמחלקת עצות ולהגיד אני יודעת, אז תקשיבי לי, כי אז ארצה להחטיף לי סטירה בפרצוף!
אבל אני מוכנה לספוג אותה חחח
א. תשמעי מלא סטנד אפ, מלא, מלא מלא. תעשי לך טוב על הנשמה!!! תחייכי!!! זה משחרר סרוטונין - הורמון משמח כזה שעושה היי וטוב על הלב.
ב. מוזיקה, רצוי קפיצית ומדליקה שתרקיד אותך קצת
ג. טיילי אם אפשר, חפשי חברה של אימא אחרת רצוי באותו הגיל שתבין מה שאת עוברת. אפשר מטיפת חלב, יש מלא אימהות מסתובבות שם.
ד. לאכול, לשתות ולישון טוב. איך לישון טוב? איך?!? אמא שלי לימדה אותי אחרי כמה זמן, שאם את יודעת בוודאות שאת ישנה שינה קלה, ואין סיכוי שתישני פתאום על הילד, את יכולה להניק בשכיבה ולהרוויח כפליים: גם התינוק יונק בלילה, וגם את ישנה מעולה!!! איך? השד הגבוה מבין השניים הוא זה שאמור לתת לתינוק את החלב. אבל רק אם את יודעת שאת קמה בבוקר באותה הזווית!!! בדוק ומנוסה!!! מותר לך להחליף צד, אם את מרימה את התינוק ומעבירה אותה בצורה מאובטחת גם לצד השני.
ה. הרבה הרבה הרבה אהבה. הרבהההה. זה נותן הרגשה שאת עדיין אישה ולא רק על תקן בקבוק. חשוב מאוד!!!!
ו. תעשי מה שאת אוהבת... התעמלות, ציור, ספרים, חברות, עבודה מהבית, אל תוותרי לעצמך! אם יש משהו שאת אוהבת, תעשי אותו.
ז. תתרחקי מאנשים ביקורתיים. מאוד. מאוד. לא טוב להיפגש עם אנשים שמקרינים עלייך שליליות. זה לא טוב לך ולא טוב לתינוק. תלמדי לשים פס על אנשים כאלה. וזה נכון באופן כללי.
ח. אל תשכחי שהקטן הזה, גדול יהיה. תנסי בכל זאת ליהנות איכשהו מהתקופה הזו, כי תינוקי לא יישאר לנצח, ואוטוטו יתחתן לך, ותראי אותו פעם ב... אז אפשר להתחיל להתגעגע אליו כבר עכשיו