באופן טבעי

לדף הזה אני קוראת גם:
רק בתוך כלים אפשר לראות אורות.

דף בלוג
זה הדף של החיים החדשים שלי,
יערת דבש

http://www.turkeycountrymagazine.com/10 ... /[po]honey recipe thumbnail[/po].jpg

נו,
הבלוג הזה כבר היה צריך להוולד..
והנה, בעת מילואים של האבא-דבש, פתאום הכל מוצף, מציף, ומצפצף.

אני מוצאת את עצמי עם עצמי בשיחות ערות על אמהות, מדמיינת פסקות-בלוג על ביצת הפתעה מאוסה וחוכמות של ילדים,
ויש לי כל כך הרבה מה להגיד.
כי יש כל כך הרבה.

בשנה שעברה, כמו מתוך חלום, לקחה אותי פיית האמהוּת ושתלה אותי בתוך בית שהיה צריך אמא.
באותה תקופה בדיוק, לקחה פיית הילדים-של את בושקי ושתלה אותו בתוך חייה של אישה שהיתה צריכה להיות אמא.

בתיאום מושלם גם אביו ואני התחתנו, אני זכיתי להיות לרעיה והוא זכה להיות לבעל.

אני אמשיך בהמשך. אלך לסדר ל-בּ' את השמיכה, אתן נשיקה ארוכה ורכה ואגיד גם לכם לילה טוב.

קוראת

מקשיבה

הדבר המדהים ביותר שגיליתי על עצמי הוא המשיכה לסדר ואירגון.
אני לא בחורה מסודרת, אבל תמיד אהבתי למיין, תמיד היתה לי תביעת עין טובה, איך אמא שלי היתה קוראת לזה?
"יש לך כישרון לסֶדר".
הכל טוב ויפה, אבל אף פעם לא סידרתי עם הכישרון הזה.

והנה, כשיש לי משפחה, בבית הכי פצפון בעולם, כל הכוחות המוזנחים-נעלבים האלה קמו עלי במהפכה ודרשו זכויות.
ואני קולטת שאני ממלאת טלאי זמנים פנויים בפרוייקטים קטנים. היום היה זה מדף הנעליים, בבוקר, שכ- בּ' אכל חביתה אחת.

אגב, בּ' זה שם קיצור לשם החיבה.
ואם אני חושבת על זה- גם למילה בּן.

אז לא היה לי זמן של הריון לקנן בו, ולא היה שום רמז למה שיבוא. שאני רואה כל מה שלא במקום, שאני רודה בבעלי על נעליים בסלון (אני? שהתנהגתי לבד כמו רווק מגרבץ?) אני. אישה מסדרת.

תודה למקשיבות ולקוראות.

יפה לך להיות אמא,
מדהים איך שהמציאות מבריגה אותנו למצבי תפקוד שלא האמנו על עצמינו שאנחנו אכן מסוגלים להם.
גם אני מוצאת את עצמי תמהה-זאת אני שמתעוררת ב-6.00 בבוקר להתחיל יום??
אני הייתי מסוגלת ברווקותי לישון חופשי עד 11.00 (והייתי קמה רק בגלל שהשלפוחית כבר לא יכלה להכיל יותר....) ועכשיו זה לכאורה המצב הטבעי ביותר,
אני אפילו לומדת להנות מהשקט הזה לפני שכולם מתעוררים.

ואגב,את כותבת יופי,תמשיכי

הדבר הנוסף שהפתיע אותי, הוא גבולות.
יש בי איזה כח פנימי, שכנראה גם הונע יפה בזכות אשיות-רבת-חסד-מדי שלי בעלי, שיודע להגיד:
עכשיו לא.

את הילד הזה פגשתי כמי שהולך לאיבוד, לפי דעתי המתחילנית אך רגישה לקלוט, בתוך ה- מה מותר, מה אסור.
והוא בגן אנטרופוסופי.. <אז רציתי להמשיך את הקו/>
בנוגע לגן אולי ארחיב בהמשך, יש מה לומר על זה.

אבל יותר מזה פגשתי אותי, והדהודי קולות מהאני האמיתית, הפנימית, והתקשורת הישירה שלה, שלצד תכונת החסד יושבים אצלה הדינים כמכרים ותיקים.
רק אני לא הכרתי אותם.
איך זה שלא מגלים לך מי אתה?
זה מדהים, איך רק משפחה מאפשרת לך באמת להתנהג! לא ידעתי, בחיי.
ועם משפחת המקור שלי לא הייתי לפני החתונה, הרבה שנים, בקשר יומיומי.
אז קורה, שפתאום עם ההפיכה למשפחה (ושוב, אצלנו זה להגיע למשפחה עם ההתחתנות), יש לי חברה חדשה- אני!
ואנחנו מתחילות להכיר אחת את השניה.
אני את עומקיה, היא את מסכותי.
מדהים.

תודה, סגולה!

איך זה שלא מגלים לך מי אתה?

אמא דבש!!!!!!!!

תמרהינדי, אני לא בטוחה שהבנתי אותך...

מחר האבא דבש חוזר ממילואים.
הסתדרנו לנו, שתי נשמות שנהיו משפחה רק לפני כמה חודשים, די טוב.
קרה דבר מפתיע בקטע של הרגלים- רק היה צריך שאבא לא יהיה בבית כדי שהוא יצליח לעשות משהו שהוא פשוט לא הצליח עד כה-
להרדם לבד בחדר!
פעמיים, שמתי לו דיסק סיפורים שהוא מאד מאד אוהב, והוא שיחרר אותי לשלום!
זה היה מוזר!...

אנחנו נוסעים עכשיו לישון אצל קרוב משפחה, ליד המילואים, כדי לפגוש אותו מחר בבוקר ולקחת אותו הביתה.
סוף סוף אני מתחילה להתגעגע. כל הימים האלה הייתי בהשרדות, שכחתי להרגיש.

איזה ערב של אור היה לנו...
לא היה לנו כזה... שנים!

אבא-דבש חזר מצה"ל, ובושקי לא הלך לגן. הם היו המון ביחד, ואני התחלתי אחה"צ לאפות חלות, שעם הטוסטר אובן שלנו בתפקיד התנור, זה לקח שעות על גבי שעות, היתה שם כמות נכבדה של בצק!
ואז, כפלא, הגיעו שני גמדים והתחילו לעשות כדורי שוקולד וכדורי אנרגיה וגם זה- לקח שעות!
ילד בן 4.5 ואביו המילואמיניק המותש, חגגו והשתוללו עם בלילות של תמרים עם דברים בריאים ובסקוויטים עם פחות.
הילד היה מאושר!
אחרי כל המתח שהיה בהעדר האב, בכל זאת הורגש שעברנו תקופה יפה, אני ובושק ממש התגבשנו, היו לנו כמה רגעים מוזהבים.
בעבודת המטבח הזאת אמש, הרגשתי שבולי מאושר לא רק בגלל השהות עם אבא אהוב נפשו, אלא שיש פה משפחה, משולש. אין דבר משמח ויציב עבור ילד מאשר משולש.

ערב לפני שאבא חזר:
אני: "בושקי, אני תמיד אשמור עליך"
בושק: "אני יודע".

כיף לקרוא אותך.

תודה.
בעלי חזר למילואים, בכל מני סיבות, לכמה ימים.
היה לנו דיבור נורא ארוך ומיותר בדיעבד על משך המילואים.
אני טענתי להגנת הילד שצריך לקצר כמה שיותר, וגם דיברתי עם המ"פ (אני אומרת לכם, הנישואין האלה עושים אותי בנאדם אחר!)
והייתי בחשש כללי, וחשבתי שאני מבינה את הילד יותר מהאבא- איך זה יכול להיות וכו'-
טוב, כי היתה לנו התנסות קשה לפני כמה חודשים.
אבל לפני כמה חודשים היינו חדשים, היה חופש גדול, הכל היה אחרת.

בקיצור, טעיתי. השבת עברה בנעימים, יש לנו פה סבא וסבתא שהילד מרגיש איתם הכי בבית, סתם היית היסטרית, אמא!
וכל הימים האלה של המילואים, פשוט איפשרו לנו להיות אמא ובן עד כמה שאפשר (זה עדיין לא "שם") בלי ההסחת דעת של אבא שהילד כרוך אחריו באהבה גדולה שלא מאפשרת לפעמים להכניס שם משהו אחר...

אין דבר משמח ויציב עבור ילד מאשר משולש.
אחחחח! חולה עלייך! (גריינתי!)

אין דבר שביגר אותי כמו התפקיד הזה, של אמא.
יש בי משהו שחי בעולם של אגדות, ילדה נצחית שמבינה את שפת הילדים.
ועם בושקי, נחתתי.
זה פשוט מדהים.
אני יערת הבוגרת, שתמיד היתה שם- ללא ספק, פשוט שום דבר לא שיכנע אותה להשתמש בבגרותה.. למה לי?
איתו, אפילו, אני אומר באומץ- אני פחות שולטת בשפת הילדים.
יש לזה מחיר- אני פחות מבינה אותו, והרווח הוא שיש שם מבוגר שבעצם היותו מבוגר, מכבד את מקומו של הילד.

אופס, רק עכשיו הבנתי שזו את, יערת דבש.

כשראיתי את שמך במה חדש, חשבתי שבאת לומר ל-אמא דבש שיש לכן כינוי דומה

.

הי,מה זה האואוטינג שעשית לעצמך???

נו, חשבתי שזה כבר ברור שזאת אני..
אגב, למה לא?

את כותבת?
אני מחכה כדי לקרוא עוד,
איזה עונג,ואינטימיות, תודה

טוב,לי זה היה ברור,אבל לא ברור שלכולם זה ברור,
ברור?

רק אחרי שהבנתי שזו את - הבנתי אחרת בכלל את כל מה שכתבת עד עכשיו.
פשוט פספסתי בהתחלה את הרעיון של הפֵיות. חשבתי סתם מין פיה על תקן חסידה.

אני תופסת את עצמי עסוקה בצד הפיזי והחינוכי של בושק,
יותר נכון של העמדת גבולות.
הכי נכון- כיבוי שרפות.
לתקן ולאחות כל מה שהיה שבור לפני שבאתי.

הצורך הוא מיידי- אי אפשר לנהל בית עם כל כך הרבה רעש של חוסר בהירות.
לקחתי על עצמי, אם לאמר את זה בלי התיפיפות, להחזיק אותו קצר. אני ממש לא אוהבת את הביטוי הזה.
יצאה לי מקודם פליטת מקלדת- "אני ממש לא אוהבת את הביוטי הזה". אז אולי יש בזה גם יופי?

יש באחרונה כמה רגעים שמזכירים לי שאני יכולה לקחת נשימה ארוכה.
שהוא קרא לי אמא ליד כולם בגן,
שהוא התרפק עלי אתמול בערב ולא על אבא שלו,
וכל הרומנטיקה שכמובן קרתה בהעדר האב.

אני מנסה לכתוב ולהגיד את זה:
הקשר שלנו רחוק מלהיות של אם-בן שמכירים שנים, ומבטן.
יש לנו קשר מצוין, עם זאת.
החום שאנחנו יכולים לתת אחד לשני הוא בגדר "מתחמם" (כמו במשחק חם-קר).
אני לא אומרת נואש או מתחרטת אפילו לרגע, אבל זה מה שיש עכשיו.

מרגש לקרוא על התהליך הזה.

תודה אהבת עולם, התמיכה שלך מרגשת.

היום פגשתי מישהי שהכרתי דרך באופן לפני ארבע שנים.
היא ידעה עלי שעברתי דירה, וזכרה שיש משהו עם ילד..
מה שהיא נזכרה מההיכרות הקצרה שלנו היא שהייתי מאד בעניין של ילד.
זה נכון, לפני ארבע שנים חיפשתי תורם זרע.

והחלטתי להתאפק עוד קצת.
השתלם.
כל מה שקורה עכשיו במשפחה ה"אחרת" שלי הוא ממש מתבקש לחיים שלי.
גם אני גדלתי בלי אבא, ואני מבינה מה שעובר עליו מהקישקע.
יצא שמההמתנה של ההתאפקות קיבלתי מתנה; כבר יש לי ילד, אפילו בן ארבע וחצי! (שנולד עוד לפני גל הלחץ שלי)

זה אשכרה אימוץ.
על "אמא חורגת" אולי עוד אכתוב. זה מונח קשה. מנסה להתחבר איתו ולהסתכל לו בלבן של העיניים בנחת.

@}
גם אני בקוראים....

(מותר לשאול מה עם האמא הביולוגית בסיפור? אם זה אישי מידי אז תגידי ומתנצלת מראש...)

יעל צ

קוראת ומתרגשת.

תודה תודה.
האמא הביולוגית..
אני מתלבטת מפאת זהירות אינטרנטית.
בואו נסכים על "לא בתמונה".

אוקיי.... (את יכולה למחוק את השאלה והתשובה אם את רוצה...).
יעל

הי יערת, גם אני קוראת כאן בשקט

הכתיבה שלך ממש נוגעת בעומק ומרגשת @}

תודה!

קראתי עכשיו את הכל,
אני עדה לנוכחות המקשיבה של כולכן. תודה רבה! זה לא היה בלוג בלי שהיתה שם הקשבה ותמיכה.

שמתי ברקע את "יש בלבי כינור" של מאיה בוסקילה כדי להתחבר ולהתרגש והקשבתי גם אני..

זה אשכרה אימוץ.
חשבתם על לעשות את זה פורמלי? אם זה אפשרי בכלל.
סתם מתעניינת (ואולי לא סתם - לאישי יש אח מאומץ (שאומץ בגיל מאוד מאוחר) שאמו לא וויתרה עליו כל השנים - אז אחרי גיל 18 הוא אימץ את הוריו המאמצים ושינה ביוזמתו את שם משפחתו, כנראה שיש משהו בפורמליות הזו)
את לא חייבת לענות.
הכתיבה שלך ממש נוגעת בעומק ומרגשת

מיכל, תודה על השאלה, אני בנתיים לא אענה עליה.

כפרה על הבלוג הזה,
הוא נתן לי להתבונן קצת מבחוץ ונכנסה לחיינו החתיכה החסרה:
מגע.

אין ספק שאני בחורה נגענית, אוהבת למשמש ילדים וכל זה. איתו זה היה קצת יותר קשה, ולפעמים חד כווני.
פתאום נזכרתי כמה אני מאמינה במגע בשביל בונדינג, נזכרתי שאני יכולה לקחת פיקוד, ואז מה אם הוא לא בייבי במנשא (עם התצורה הזאת היתה לי הצלחה מזהרת בעבר!) אני הולכת לכונן איתו יחסים עמוקים יותר דרך מגע.
בשביל מה קראנו את עקרון הרצף? בשביל מה מילאנו דפים וכילינו ימינו בבאופן? מגע!
יש לי כבר יותר ביטחון איתו, כבר עברנו את שלב ההלם, אנחנו כבר משפחה!

הפתרון התגלה לי במקרה, כשהוא ישן לידי. הפרחים לצה"ל.
ומאז, אני חוטפת אותו לשינה מיזמוזית חיבוקית בונדינגית.
הילד לא מתנגד. בלילה הוא הילד הכי רך וכנוע (ביום הוא נינג'ה).
גם ככה תמיד נישנשתי את לחייו הענקיות בלילה, עכשיו אני ישנה איתו.
הוא בהחלט מרגיש שהוא לא במיטתו ואני שומעת את נשמתו אומרת "שיו, איזה כיף!"
ובבוקר, הבקרים שלנו הרבה פחות ריביים ככה.
זה הריח שלי, איך לא חשבתי על הריח שלי. הוא צריך להתרגל לריח שלי!

איזה יופי !
פשוט מדהים !

תודה!!!!

יו! את מהממת!

רק עכשיו גיליתי את הבלוג הזה.
כל כך מרגש,
את מקסימה.

שיו.
קראתי הכל בבת אחת .
אני יושבת וחושבת איך להתחיל לכתוב לך .
כל כך הרבה יש לי ...

כל כך מבינה עכשיו את ההשתבללות שלך . בזמן האחרון .
זו לא השתבללות , היית בגולם .

הכרתי זחל .. ופתאום .. פרשת כנפיים והפכת לפרפר.
וכל השנים האלה שלמדנו יחד להיות אמהות .

אצלי זה תהליך ואצלך גם , רק שפתאום בבת אחת .(גם אני גריינתי מפה . והולכת ליישם ..)

ואפרופו מגע -
חיבוק גדול !!!שולחת לך

אין דבר שביגר אותי כמו התפקיד הזה, של אמא.
איך אני מזדהה עם כל הקטע הזה.. ובכלל.
באמת מרגש ומרתק לקרוא על התהליך הזה.
נשמע שזכיתם כולכם.
<וגם אני הייתי חייבת לגריין משהו.. תכף תהיי מפורסמת/>

וואו.
תענוג לקרוא!
_{<איזה מזל שגוריינת/>}

אני קוראת ומתרגשת. איזה יופי יש בתהליך הזה, בגילויים, בהתבגרות, בהתרגלות לריח ולמגע.
תודה על הכתיבה שלך.

תודה רבה לכולכן!
מקסימות.

תענוג לקרוא אותך
ממש ממש
@}

גם אני גיליתי פתאום את הקשר...(שכל...(-:)
מקסים!
@}

תודה, מתוקות.
ארני,
וכל השנים האלה שלמדנו יחד להיות אמהות .
תדעי לך שזה היה אצילי מאד מצידך ללמוד עם רווקה להיות אמא, בלי שום התנשאות ודיעה קדומה ומתוך למידה משותפת.
אני אוהבת אותך.

היי!!!
מה קורה פה? איך לא ראיתי עד עכשו את הבלוג הזה?
מקסיםםםםם
עודדדדד
@}

דווקא עכשיו, שלחה לי חברה שלומדת תואר שני בחינוך, שאלון על הורות.
אמרתי לה, את בטוחה שאני יכולה לענות על השאלון?
מילאתי, תוך תחושה שהתשובות שלי קצת שטוחות ובעצם כך ההיכרות שלי עם הילד.

מה ששמתי לב ממש, הוא שבשונה מכל מה שעשיתי פה שנים, להגות בנושא חינוך ולבסס תפיסת עולם, עכשיו פשוט חשוב לי להיות בעשיה.
אני רואה שעדיף להורות להיות תפקיד בתנועה ופחות מתוך אידיאולוגיה מוכנה.
וכמובן שכבר הרבה השתנה ממה שציפיתי לאיך שזה באמת.
ובעיקר, לא היתה לי סבלנות לשאלון הזה ולהצהרות שאלה על גישתי להורות ולחינוך.

אז שלחתי לה את השאלון, וכתבתי לה כמה מילות התנצלות על שלא מילאתי אותו ביתר תשומת לב.
(בין השאר בגלל השורה הבאה, שלמעשה מוכיחה את עצמה במחסור בזמן עבור "הגות")
ושאני מעדיפה להיות אמא עסוקה על פני אמא עמוקה...
וזה מה שהיה חשוב לי לספר פה.

שעדיף להורות להיות תפקיד בתנועה ופחות מתוך אידיאולוגיה מוכנה.
נכון,למרות שלפעמים התנועה יכולה להתאפשר שיש מאחוריה גם רצון מובנה ואידיאולוגיה.
כמובן שפעמים רבות האדיאולוגיה מתפוצצת לנו בפרצוף וזה המקום להביא תנועה שבאה מהתבוננות.

אני רואה שעדיף להורות להיות תפקיד בתנועה ופחות מתוך אידיאולוגיה מוכנה.
אפשר לגריין עוד אחד?
וואו.

ביקרתי.תודה!

תודה למבקרות!

איזה כיף שגוריינת
ממש דבש @}

אחחחח.
כמה דברים קרו לאחרונה.

גולת הכותרת:
הוא קורא לי אמא.
אמא!
כל היום אני שומעת
אמא!

אנקדוטה קטנה אחרת:
באמצע משחק, אמרתי לו "אני אגנוב אותך!" אז הוא הסתכל לי עמוק בעיניים, ואמר בשיא הרצינות: "אבל אני כבר שלך".

כפרה עליו!

וגם על אבא-דבש.
איזה כיף.

אז הוא הסתכל לי עמוק בעיניים, ואמר בשיא הרצינות: "אבל אני כבר שלך".

וואו !!!!
הלב שלי התמוסס......

באמצע משחק, אמרתי לו "אני אגנוב אותך!" אז הוא הסתכל לי עמוק בעיניים, ואמר בשיא הרצינות: "אבל אני כבר שלך".

_וואו !!!!
הלב שלי התמוסס......_
גם שלי!!!
איזה יופי יערה, אני כל כך שמחה בשבילך.
איזה תהליך, איזה מסע, איזו התרחבות ולמידה...
מאחלת לכם שתמשיכו כך לגלות את היחד היחודי שלכם.

מתרגשת לקרוא , קראתי כעת את הכל !
כל כך מרגש לרכוש את ליבו של ילד !
זה כל כך נכון מה שתמיד אמרו על ההבדל בין ילדים ומבוגרים , ואף פעם לא אהבתי שמבדילים ככה , לגבי התמימות , התום והאמיתיות של ילדים .
לכן , כל כך מרגש שהצלחת "להוליד" את הילד הזה שיהיה שייך לך .

מרגש עד דמעות

מקסימות, מקסימות, מקסימות!
אני חייבת לציין, שהבלוג הזה הכניס משהו חדש הביתה, והלווי שלו הגדיל את היחסים שלי עם הילדבש.
אז תודה רבה לכן, הקוראות התומכות, כי בלי קריאה ובלי תמיכה לא הייתי כותבת.

אבל אני כבר שלך
מרגש..!
תמשיכי לכתוב, כיף לקרוא אותך

תודה, יערה.

_הוא קורא לי אמא.
אמא!
כל היום אני שומעת
אמא!_

באמצע משחק, אמרתי לו "אני אגנוב אותך!" אז הוא הסתכל לי עמוק בעיניים, ואמר בשיא הרצינות: "אבל אני כבר שלך".

מדהים!!!
ואיזה כיף לאבא דבש שמצא אותך, לא רק בת זוג אלא גם אמא כזו מקסימה לבנו... @}

<ההולכת בדרכים ממחשב אחר/><איך את יודעת שאני מאוהבת ברבנית ימימה?/>

וכנראה למר-מרדים יש רוח קודש, הוא רק עושה את עצמו מפלצת... יפה!

היתה שם איזו התעקשות הדדית
הן ניסו כל הזמן להסביר לי משהו, לא תמיד במילים, ואני באתי עם הט'בעיות שלי ובכלל באוריינטציה של לידת בית!
קרו שם דברים כל כך לא מכבדים, שלא היתה בי כלל פתיחות לשיתוף פעולה.
אני מצדי, לא חושבת שהייתי כל כך מתבצרת. אני חושבת, שסתם, לראות אישה שמודעת לעצמה, באמצע משמרת לחוצה, עם נתוני לידה לא מעולים, זה חתיכת מטרד, ולא היה להם כח לכל השטויות האלה.
אחרי הלידה שאלתי את עצמי- למה היתה שם גם רופאה? למה בסוף הלידה היו שתי מיילדות? האם זה תמיד ככה?
מה היה שם כל כך מסוכן שנזקקו לסוללה כזאת?

מה היה שם כל כך מסוכן שנזקקו לסוללה כזאת?
באמת מה? מה עבר להם בראש שאיימו בקייסרי?
נורא מוזר. נשמע כאילו התחלקו שם על השכל.

לא יודעת, שמעתי גם סיפורים לא כל כך נחמדים על מים מקוניאליים.

למה בסוף הלידה היו שתי מיילדות?
אני גם זוכרת בכל הלידות שלי שתי מיילדות (אולי אחת היתה אחות?). חשבתי שזה סטנדרט, או שזה משום שמאד מעניין לראות אותי יולדת

. רופאה? באמת למה? אולי בגלל המים המקוניאליים?

למה בסוף הלידה היו שתי מיילדות?
כי בסוף הלידה יש 2 פציינטים.
אצלי היו 3 מיילדות + רופא ילדים + גניקולוג + בעל + שרה'לה...
(והחשש במים מקוניאלים הוא שהתינוק ישאף אותם בדרך החוצה ושבכלל הוא כבר במצוקה בפנים, אז מביאים סוללה, שיהיה)
פיספסתי את הקטע של המים המלוכלכים. תודה על ההבהרה.
זהו, אני חוזרת לשבת בשקט ולחכות להמשך..

כמה זמן עבר..
לא סיימתי לעבד את חווית הלידה, וקיבלתי וואחד חוויה בית חולימית.
כנראה שאת שאר העיבוד עשיתי כבר עם עצמי.
לא יודעת, אולי כדאי לכתוב בקצרה כדי לכסות את כל הפינות..
אבל באמת אני מרגישה שזה היה מזמן מזמן...

בנתיים גדל לי פה ילד מדהים מדהים.

הוואחד חוויה היא ניתוח לתיקון הלב שגם הוא ממרחק חודש נראה כמו סרט מדע בדיוני.
בהחלט החוויה הכי דרמטית ומסעירה של חיי.
היה מרתק!
(כן, אני זאת לבלוב, יאלה-אאוטינג!)

הורות זו חוויה מדהימה. גם היא דרמטית ומסעירה אבל לכל החיים, אה?
וגם מה- על אף החוויה שהזכרתי קודם, שהדירה שינה מעינינו והפיקה תפילות אינסוף מפינו, בסך הכל להיות אמא של הנס הזה זה הדבר הכי טבעי והמשך ישיר לכל חיי, הגשמת יעוד ומתנה מדויקת.
קל לי איתו,
אני ישנה טוב בלילות <חוצמהלילה, הילד עם חום, וכיף לי לטפל בו../> אני מחוברת אליו ומבינה אותו, והשהות איתו בבית היא משהו שלא הייתי מחליפה. איך אפשר לוותר על קשר רצוף עם עולל רך?
אהבתי הגדולה, אפשר להגיד לך שוב תודה ענקית על שנכנסת לי לחיים ושאתה מלווה אותי ומגדל אותי כבר 7 חודשים, אם לא יותר?

סחטיין על האאווטינג

איזו אמא דבש שאת !

איייי.... חזרתי, התוודיתי בדף על הניתוח שאני זה אני ובאתי להתמקם פה איתך, בלוג טוב.
אני אעתיק משם מה שסיפרתי על הניתוח הדרמטי שעבר בני יקירי בלב.
זה כזה אירוע רב עוצמה ובלתי נתפס, שגם אם לדעתי עברתי אותו בהצלחה ובאיזון נהדרים, עדיין בטוח שיש אי שם בלב שלי עוד כל מני חומרים מעניינים שעוד לא דיברתי איתם.
שוב עולה בי רגש התודה, אפילו על האירוע הזה. ברוך ה', אישקי-בישקי בני עבר אותו בשלום (לפחות!) ורק ככה אני יכולה להגיד את מה שאגיד עכשיו, אבל הניתוח הזה ומום הלב שהיה לו הכניסו כל כך הרבה לחיים שלי, צימחו והגדילו אותי, חיברו וקרבו אותי ועשו אותי אישה אחרת, שזה מדהים.
ועם זאת, שגרה, וכאילו שלא היה וכל זה רק דמיון,
וגם ככה עם בעלי קשה לדבר על זה כי הוא איש.
ובלי קשר לניתוח- יש לי הרבה מה לספר לי ולכם על ההורות והגידול של המתיקות.
ומה בנוגע לגדול- ש"פתח" את הבלוג הזה? אנחנו ממשיכים בדרך, לומדים לחיות כאמא ובן לאור האור הקטן שהפציע בחיינו.
אני עוד אספר על זה בע"ה.

יש לנו תקופה מצחיקה בהנקה:
הוא יונק, תופס את הציצ מלמטה ומשחק בו, כאילו חולב.
או שהוא צובט אותי קלות במותן, עם היד התחתונה, ואני מרגישה שהוא עוד שניה יגיד לי "מיידלע".
תמונה

מצאתי תמונות מראשית חייו של העולל!
כשהוא נולד חשבתי שאני לא רוצה לצלם. כשהוא נולד חשבתי הרבה דברים.
יש לי שיטת מודעות, שפיתחתי מאז שאני אם-
להסתכל על דברים שאני חושבת ולשאול אותי מיד- ומה אני רוצה.
הרבה פעמים זה הפוך.
אז בנוגע לתמונות, מאחר ולא צילמנו עם הלידה, היה לי געגוע עז לתינוק הזה, בן יומו ובשבועות הראשונים לחייו.
פתאום, ממש במקרה מצאתי במחשב תמונות שלו כשהוא זעיר, מהפלאפון של הבעל.
ישתבח שמו!
תמונה

איך עם ילדים הזמן הוא משהו אחר מאשר בחיים שלנו...
למשל:
אני הרבה הרבה יותר מרגישה את ההווה אם אישקי. כלומר, אני ממש "עכשיו" כשאני איתו. גם בנוגע לתוכניות, אני נהיית אהבלה כשאני נשאלת על העתיד. אני ממש לא מבינה אותו. זה קרה לי עם בגדים למשל, לא הצלחתי להבין שעוד מעט ממש אני אצטרך בגדים 3-6M. כי NB זה העולם כרגע!
האמת, שזה יופי של תובנה בשביל שאלות מציקות.
"את מתכוונת לשלוח אותו מתישהו לגן"?
"לא יודעת, אין לי שום תוכניות לכלום".
וזאת האמת לאמיתה.

אבל אם אני מסתכלת על החודשים היפים במחיצתו, 7 וכמעט חצי נראים לי ים אדיר של זמן, שבשבילי הוא פחות מ- 1/36 מהחיים ובשבילו 100% חיים!
שנכנסו לחיים שלי כל כך הרבה דברים ב7+ חודשים האלה, הפכתי לאשה אחרת, הושלמתי. זה כל כך מלא!

יש פיצוי כל כך נחמד בהמתנה א-ר-ו-כ-ה לילד, לחיי משפחה.
כשעושים את זה סופסוף, זה כל כך לא על חשבון משהו. זה הדבר המדויק לעשותו, ומברכים על כל יום במחיצתו.
לא נלקח ממני כלום.
וגם לא קשה לי, בלשון המעטה. והבגרות הזאת, הבטחון הזה. זאת ממש מתנה. ועדיין, אני לא ממליצה על זה, כי שאיזשהו מקום נראה לי יותר נכון לגדול עם הילדים מגיל צעיר ולעבור דרך כל קשיי הגדילה איתם. אבל מה זה משנה בעצם.

http://a1.twimg.com/[po]profile images[/po]/72576962/cbc-nb normal.png

יש לי חלום, לפתח לי שיטת עבודה בבית, כי זאת עבודה שלי עכשיו.
שתהיה שיטה וסדר.
אני מושפעת קצת מהגברת העפה.
הלוואי והייתי מושפעת הרבה.
פסיכולוגית אחת שנפגשתי איתה פעם, טענה שאני בלגניסטית דווקא כי אני יודעת עמוק בפנים מה זה סדר. אולי, שזאת הנטיה הטבעית שלי, ובפרפקציוניזם עקום שרבים מאיתנו לוקים בו, אני מעדיפה שלא להתחיל בכלל לסדר כי זה אומר "עד הסוף".

למה נגררתי לפסיכולוגיה?...

מה שנכון- אני מאד נמשכת לשיהיה מסודר. אני גם נהנית לפעמים מהתהליך, אבל משהו משתבש לפעמים בדרך...

העיקֶר-
בואי נעשה סדר בלוח הזמנים, אמאדבש.
ונמצא אחד כזה שנח לך איתו, שאת מבינה אותו ועומדת בו.

בנתיים אני לפעמים במהלך היום כותבת "עכשיו אני עושה X במשך Y זמן.. אח"כ זה וזה וכו'.
לפעמים אני עושה לוז כללי ליום המחרת בלילה,
ומאז שהתחתנתי, אני מנסה לעשות לוז משפחתי במוצ"ש.
תמונה

את כותבת מקסים... ממש דבש!

תודה! איזה כיף!

כל הכבוד לי, קבעתי עם ילדבש (הגדול) למחר בילוי רק-אני-והוא.
זה בא לי בהרבה מאמץ, לזכור לעשות כאלה דברים. אני כל כך מרוכזת בענגי (עוד אחד משמות החיבה שלו),שזו עוד סיבה מצוינת למה בכלל ליזום כאלה יוזמות. יאלה, בואו נקרא לו כאן ענגי.

הסיפור של "ענגי" הוא שכשהוא היה קטנטן וחלש, כל פעם שהוא היה מוציא הברה מהפה זה היה יוצא ענגי! אז אמרתי לאבאדבש ולילדבש שזה כמו "עונגי". מאז כמעט לא קורה שיוצא לו ענגי אבל בשבוע שעבר כשהוא היה חולה יצא לו!

קשה לי להסביר למה זה קשור בחולשה אבל זה קשור.
וזה תמיד מזכיר לנו, שכשהוא הוא היה קטן, כל אפצ'י היה מביא איתו "אה". כאילו, "אפצ'י-אהההה".
איזה מתיקות!
תמונה

ערב מטומבלל בבית,
גיליתי שני דברים: שאני כל כך רוצה להיות האמא שלא ראיתי אף פעם בבית שלי.
ולא שאמא שלי לא בסדר, היא עשתה כל מה שהיא יכולה, אבל מה שאני רוצה- אין לי ממה לשאוב דוגמא לגביו.
זה מתסכל, אני ממציאה שיטות ועובדת כפול רק כדי ליצור לעצמי שגרות שנראות לי..
אבל פתאום שמתי לב, שלמשל לא נכנסת לי בלו"ז הכנת אוכל היש בסיסי מזה?
כמובן שאנחנו אוכלים, ואוכל ביתי כמעט בלבד, אבל "על הדרך".
כנראה שיש לי איזו דעה מוקדמת, אני מרגישה אותה בירכתי מוחי, על הזמן המושקע במטבח. הולכת לברר!

ואם באוכל עסקינן- כל פעם שאנחנו אוכלים באיזה אירוע או אצל אנשים בשבועות האחרונים אני חוזרת יותר ויותר נחושה:
אנחנו הוכלים להיות בית עם אוכל שמח. אני אדאג לזה ואשקיע בזה.
יש לנו נטיה להיות "נבטוטולוגים" כמו שחברתי הטוניזאית מייצרת המטבוחות המעולות ומפנקת הקוסקוסים המשובחים קוראת לזה.
יש לי הרגשה שעוד תשמעו עליה. אם הייתם בסביבה הייתם גם שומעים אותה. וזה לפעם אחרת.
אגב, לכם היא קוראת "פרמקלצ'ר" בכמה שיבושים והיא טוענת שכל זה חירטוט. אבל זה לפעם אחרת.
בקיצור, כנראה שאני כבר בשלה לצאת מהניבטוט העצוב הזה אל עולם מלא צבעים, טעמים וערכים תזונתיים מפוקפקים, ושמחה.
כי מי שאוכל בריא ועצוב- זה גרוע יותר ממי שאוכל לא בריא ושמח. משהו כזה. אני אשאל את המקור (הטוניסאי).
תמונה

[/img]

אחד הכאבים של היום הזה קשור באנרגיה העילאית המושקעת בתיקון היחסים עם הגדול.
בפשטות שבין הורה לילד, שאין בינינו, ובעול העצום שאני לוקחת על עצמי ליצור אותה.
ואבאדבש- פעם רמזתי לו שאף פעם לא שמעתי מילת הערכה או השתאות על האימוץ הזה.
הוא הנהן כמבין באופן עמוק מה שאמרתי, ומאז כלום לא השתנה.
http://www.taramta.co.il/images/fellowship/[po]about head[/po].gif

מתלבטת אם לכתוב או לא...אבל למרות שזה ישמע מובן מאליו,

זה בכלל לא מובן מאליו התפקיד שקיבלת על עצמך,
זה לא מובן לא רק ברמת התפקיד,אלא ברמת האיכות שאת מביאה לתוכו.
ולמרות שאבאדבש רק מהנהן בהסכמה ולא מבטא את זה ,הוא יודע את זה.בגדול.
וזאת גם הסיבה שכל כך רצה בך לרעיה,הוא ראה את המקום המתמסר,הנותן ומחפש האמת שבך.
איך הוא ראה? פשוט,כי הוא מכיר את זה בעצמו.
היית אחלה מראה.

יש לו רק חיסרון אחד,הוא גבר ....את יודעת
הם לפעמים איך לומר,קצת אוטיסטיים (לא לקחת אישית,כן?) מה שלנו הנשים כל כך פשוט לבטא,יכול להתבטא אצלם בהנהון הסכמה.

את לא מכירה את המשפט הזה? מה,לא אמרתי לך שאני אוהב אותך?-חשבתי שאת יודעת...

כן, כן..
(עניתילך אצלך)

כהצהרת כוונות למה שכתבתי קודם, הכנתי הלילה עוגה. עוגה שהטוניזאית לימדה אותי. זה יהיה בית עם מה לנשנש בלילה, אתם שומעים?
וכהצהרת כוונות למה שכתבתי עכשיו, גם נשנשתי ממנה. הממממ, טעים טעים!

אה, אייקון:

מה שסגולה כתבה

. אני התלבטתי ובסוף לא העזתי לכתוב.