באופן טבעי

זה היה אמור לקרוא {{גברים לא מדברים}} אבל היה לזה צליל מאצ'ו }

אפתח בסיפור (בערך מלפני שנה)
אסנת: נועם התקשר, [...] למה לא אמרת לי שאשתו בהריון.
אני: מה היא בהריון, לי הוא לא אמר כלום. מה זה ממש ההתחלה?
אסנת: לא היא כבר בחודש חמישי!
אני: אה.
[...]
אסנת: אתה נפגש איתו כל שבוע לשלוש שעות, מה אתם בכלל לא מדברים?
אני: למה לא , בטח שכן.
אסנת: כן ?? מה לדוגמא ?
אני: "תמסור, תמסור"

---

^{למען הסר ספק אני רוצה לציין שנועם הוא אחד מחברי הטובים מזה 13 (ואו אני זקן) שנים}

---

נזכרתי בסיפור הזה בעקבות טיול בחוף פלמחים
שמתי לב (למרות שזה לא חדש) לכך שנשים שאך זה עתה נפגשו יכולות לנהל שיחה אינטימית, או לפחות חברית
ואילו גברים , אפילו יהיו חברים טובים מילדות ... לא

---

אין לי כל כוונה לנהל פה דיון על מאדים נוגה... (אתם יכולים/ות לדון כאן בנושא הזה אבל אני לא אשתתף)
אני גם לא מתלונן, זהו מצבינו (הגברים) ועל פי רוב -- דיינו.

---

---

למה לא לקרוא לדף איכשהו יותר חיובי משהו כמו בנים משחקים כדורגל ?


> תמיד לבנות יש מה להגיד <

אני דווקא ממש אהבתי!

צריך גם "מתארגת קבוצה לצפיה בכדורגל-כדורסל"....

הבנים שלי מדברים ועוד איך!

שנשים שאך זה עתה נפגשו יכולות לנהל שיחה אינטימית, או לפחות חברית. - הלוואי שזה היה כל כך פשוט, כי זה אידאלי. מבחינתי הערך של פגישה נמדד (כמעט) אך ורק בערך השיחה.
חוץ מזה - אתה חושב שיש בנמצא בנים שעוד לא מאורגנים בקבוצת כדורסל/כדורגל? ואם יש כאלה - אתה בטוח שאתה רוצה לשחק איתם? בטח משהו לא בסדר איתם...

מה עם בנים שרק מדברים על הצטרפות לקבוצת כדורגל כדורסל?

השיחה שלמעלה נשמעת גם אצלנו לפעמים. או:
הוא: דיברתי עם זה וזה (חבר שלו).
אני: וואלה. מה שלומו?
הוא: טוב.
אני: יש לו מישהי?
הוא: לא שאלתי.

לא שאלת? אז על מה דיברתם?

חוץ מזה - אתה חושב שיש בנמצא בנים שעוד לא מאורגנים בקבוצת כדורסל/כדורגל? ואם יש כאלה - אתה בטוח שאתה רוצה לשחק איתם?
הי, הי, לא להיסחף...

חוצמזה - שני דפים גדולים.

על הדברים האלו בדיוק מדבר קושניר בהצגה "איש המערות". מצחיק מאד ומנחם לדעת שזה לא רק אצלנו... מומלץ!

boys will be boys

אז אני חייבת לספר:
אתמול יובל בקש מדודתו שתקנה לו בובה.
התפלאה אך קנתה.
היום יובל פרק אותה לגורמים. הגיש לי את רגליה ואמר "הנה בשר"

ציד נשאר ציד.

נפלא חגית.

שיחה בין חמותי לבנה:
"אמא מה שלומך?"- בסדר

• אנחה כבדה

"אנחנו בסדר"
יופי - אין שמץ שמחה
"אז מה שלומך?
לא מרגישה כל כך טוב
"יופי" (מה יופי?)
ככה זה יכול להימשך שעות , אבל אחרי 2 דקות יש אובדן סבלנות הדדי,
והשיחה הבאה בשבוע הבא...
אז אולי זה לא רק בנים, אלא אם אתה טיפוס להגיע לשיחה עמוקה ברגע או שלוקח לך התנעה...
>עדינה מאוד מוכנה לתת את הטלפון של החמות שתוכלו להתאמן, צריך להתקשר רק פעם בשבוע, לפני יום רביעי<

• שששששששששש-

בנים לא מדברים
והם גם פחות קוראים באתר
אז רק רציתי להזכיר לכולם
מחר - ב 16:00 - נסיון ראשון למשחק במשמר איילון...

קטע מוזר:
אני וכל חבריי הזכרים הם אוסף דברנים ומתחבקים שחושפים רגשות בכל רגע נתון (טוב, כמעט כל חבריי...) - ודווקא עם אשתי שתחיה "חזרתי" לשחק את התפקיד הגברי המסורתי של ה"שותק" (טוב, הכמעט "שותק"). בכלל בזוגיות שלנו מצאנו את עצמנו בחלוקות מגדריות מסורתיות שהפתיעו את שנינו מאד - כי לפני כן ממש לא התאמנו לסטריאוטיפים... אבל זה כנראה שייך לעשרות דפים אחרים פה באתר.

תשובה לענת גייגר
כשכתבת על בנים שרק מדברים... קצת נעלבתי , אבל בינתיים שוב דחינו את זה לשבוע הבא...
דרך אגב- האם שי מעוניין להצטרף ?? (בהנחה שמתישהו זה לא יהיה רק דיבור)

חוץ מזה - אנחנו לא רק מדברים - הגענו להחלטה - עכשיו יש לנו mailing list כדי להקל על התיאומים
מי שרוצה להצטרף מוזמן לשלוח לי mail ל vish@phys.huji.ac.il

עכשיו אתם רק מדברים, בדוא"ל.

נזכרתי בדף הזה בעקבות ליל שישי, בו ישבנו בעלי אחיו וחברו לארוחת ערב, מתחילת הערב הגברים לא הפסיקו לדבר על רכבים 4X4 ועל אופנועים. (בעקבות לרכישה של אחד האחים) על דגמים וביצועים מסלולים וכו'. ש י ע מ ו ם אם לי היתה אפשרות לבחור עכשיו רכב הייתי בוחרת לפי הצבע כמובן , בכל אופן עברנו מהשולחן לסלון מהסלון למרפסת והם ממשיכים, בשלב כלשהו כבר לא היה לי אכפת מכללי הנימוס אמרתי יפה לילה טוב (ועניתי לעצמי לילה טוב) והלכתי לישון, אף אחד כמובן לא שם לב להעדרי.
(סליחה בעלי אם עשיתי לך עוול ומתפרש מהדברים לעיל שאתה מדבר רק על רכבים)

מאיה - על רכבים וצבעים -
לפני מעל לשנה, ראיתי מכונית שהתלהבתי מהצורה שלה ("ההוא עם העיניים העגולות מקדימה"), והודעתי שאני רוצה כזה. לא אני, ולא הבעל לא התכוונו לזה ברצינות.
עכשיו, כשצריך להגדיל, הסתבר שזו המכונית שהכי מתאימה לנו. בלי לתאם, חמי שאל אותי אם חשבנו עליה.
המשכנה לבחור מכוניות מהבטן, לפי הצבע! זה עובד!

> גילה נזכרת בנוסטלגיה בטוסטוס הכחול שנקנה באופן דומה <

גילה. גדול.

אני עד היום מבין רק בצבעים. בקטע של רכבים, זאת אומרת.

וכעת, סיפור אחד שהבהיר לי שעדיין יש מסביבי בנים מהזן הישן והטוב:
יום אחד הסתובבתי מדוכדך מאד במקום העבודה שלי. אחד מהאנשים שעובדים שם, שאני נמצא איתו בקשרי ידידות טובה (אפילו הייתי מעז לומר: "חבר שלי") - פנה אליי ואמר: "אם הייתי מסוג האנשים האלה הייתי שואל אותך מה מציק לך."
שאלתי אותו: "איזה סוג אנשים זה סוג האנשים האלה ?"
ענה: "אתה יודע. מהאנשים שאוהבים להתערב/להידחף בחיים של אחרים."
ואני חשבתי לתומי שלסוג האנשים האלה קוראים "חברים", לא?

ועוד משהו אחד: האם לדעתכם בנים לא ממש מרחמים על אחרים באופן כללי אבל הם מאד מרחמים על עצמם כאשר הם חולים ?
תהיתי על זה בזמן מחלתה של בת-זוגי בשבוע האחרון. היא טענה שאני לא ממש מרחם עליה - ושעל עצמי ריחמתי יופי-יופי כשהייתי חולה. זה הטריד אותי.

יאיר, לא מאמינה בהכללות.
בעלי לא מרחם על עצמו, בטח לא כשהוא חולה.
והוא בן.
בדקתי.

בשמת, גם אני לא.
אבל בדף שכזה, שבכותרתו יש מן ההכללה, נראה לי שגבולות הדיון ברורים. לא?
(ואני בהחלט מרחם על עצמי. חולה, בריא, תמיד.)

אני נורא מרחמת על עצמי כשאני חולה. או שאולי אני נעשית חולה כשאני נורא מרחמת על עצמי.

לבנים מחלה זו פשוט הזדמנות נדירה להוריד מחסומי "גבריות" ולהיות פוצי מוצי שמתפנק ומבקש טובות ("חמודה, את יכולה להכין לי כוס תה") בלי לפגוע בסטטוס הפטריארכלי הבסיסי.

ב עקרון הרצף (אם אני לא טועה) יש הסבר לכך שמחלות הן הרבה פעמים הדרך של הנפש לומר לנו שדרוש יותר איזון בחיינו. אנחנו הבנים פשוט יותר מודעים לעניין ולוקחים את המחלה ביתר רצינות כתהליך מאזן לגבריותינו המסוקסת. (אי, בלי עגבניות, אי...)

אני ובעלי חלינו באותה מחלה בהפרש של חודשיים. למרות שעברתי את זה לפניו ובלי רחמים עצמיים או מצידו, הוא היה בטוח שהוא הולך למות, שהוא לא יוצא מזה, התמכר למדידת חום כל שבע דקות בממוצע ולא רצה ממני כלום חוץ מרחמים. לא יודעת - לא בא לי לרחם עליו.

ובעלי לא מבקש כלום כשהוא חולה, מטפל בעצמו, ולא רוצה שיטרחו סביבו...
יש כל מיני בנים...

בנים מדברים על מערכות סטריאו, וזה ממש לא מעניין אותי.

עלעלתי בכל מה שנכתב בדף הזה. זה הביא אותי לידי גיחוך מה.
נעשו פה המון הכללות.
לי אין חברים שמדברים על רכבי 4X4 ואופנועים, (ייתכן שהייתי רוצה חברים כאלה). לעומת זאת, החברים שלי מדברים על חוויות ורגשות מהחיים שלהם.
אני נהנה לפתח שיחות שהן לאו דוקא נחלתם של הנשים.
יום נהדר לכולם.
אופיר

בדיוק דברתי על זה עכשיו.
הבן שלי מדבר רק בזמן המקלחת ובזמן ההתכרבלות בלילה. כל האוצרות יוצאים בדיוק כשאני שפוכה. ככה כל היום הוא לא מדבר על עצמו. בהוויה מתמדת.

איך שאני נמסה כל פעם שאני שומעת את המשפט: "אימא, אני רוצה לדבר"
ואז....
אז הוא מדבר על משחק המחשב התורן כאילו זה כל העולם כולו
באיזה רמה הוא, ואיזו גלימה הוא השיג, ואילו מגפיים והחרב....
ומה הולך לקרות אח"כ, כשיגיע לרמה X ואח"כ כשיגיע לרמה Y והוא לא מבין שעד רמה 202 הוא אולי יהיה אבא בעצמו

יש גם שיחות אמיתיות והן מתרבות ומתארכות ככל שהוא מתגבר.
אל אלו אני מאוד מאוד אוהבת,
עליהן אני מתענגת

הבן שלי (חמש וחצי) לא מפסיק לדבר. לפעמים זה גובל בקשקושים. אני מקשיב לו. הוא עמוס בפרטים. דוקא לעומת בתי, (7), שכששואלים אותה איך עבר יומה, היא עונה בתשובת "כיף" וצריך ממש ללחוץ עליה על מנת לקבל פרטים.
אני נותן לו את מלוא רשות הדיבור בתקוה שימשיך כך. למען האמת, הוא מאוד מזכיר לי אותי...

אבל על דברים שקשים לו הוא מדבר לעתים די רחוקות.

תודה לאל שעל זה תמיד הוא דיבר - קרוב מאוד לארוע וכמה פעמים שצריך עד שהנושא נפתר.

רק את חומרת חוויותיו בגן פספסתי קצת והן היו חמורות מספיק כדי ליצור פגיעה ארוכת טווח.
עם זאת, גם זה נפתר מהר יחסית - נלחמתי עם המערכת חודש וחצי והעברתי אותו לגן אחר....
יש בי רגעים של תחושת מחדל שזה לא טופל מהר יותר (כמו היום למשל....)
אבל אני גם מבינה שלא יכולתי אז לעשות אחרת. למדתי המון ממאבקי אז - כלים שנותנים לי היום המון כוח.
מתוך החוויה הקשה, למד גם הוא שאם לא טוב לו - אפשר לעשות שינוי.
הוא למד שאימא נלחמת למענו ושניתן לפתור כל בעייה.

עם השנים הוא לומד לדבר ברור וממוקד יותר על מה שחשוב.
המטרה שלי כאם - לתת לו את יכולת השיחה הרגשית ככלי לחיים מאושרים יותר כבוגר.
זה ככל הנראה יהיה (בין השאר) כלי לזוגיות טובה יותר

מצד שני אני חושבת על זה מאיפה הם לומדים לא לדבר? הרי עד גיל 4 בערך הוא לא סגר את הפה.והקטנה כל הזמן מדווחת ומספרת .זה הגיל? התרגיל? מי מסביר לו שהוא לא אמור לדבר ? למה כשקורה משהו אני מקבלת קודם כל שדרים פיזיים (צעקות, בעיטות, זעפנות.) ורק אחכ בלילה משהו יצא. הרבה אחרי שיכולתי לעשות משהו בעניין.

מחיה את הדף
משתפת אתכם בסיטואציה.
הבן שלי כן מדבר. הוא מדבר המון. מאז שהוא למד לדבר הוא עוד לא הפסיק.

אבל הוא לא מדבר על דברים שקשים לו. לאחרונה הסתבר שעבר איזה דרמה חברתית של גיל 9 עם 3 חברים. זה הסתבר לי רק מזה שלא רצה ללכת אליהם, אחרי שלפני כן אהב מאד להפגש איתם.
אבל הוא לא מעונין לשוחח על זה. הוא סוגר ענינים כאלה בינו לבין עצמו, אין לי מושג איך (כי הוא לא מדבר איתי על זה).

אני מכבדת את זה.
אבל אני לא יודעת איך לעזור לו, או אפילו לדעת אם הוא צריך עזרה.
אולי במקרה הזה הוא לא היה צריך. אבל אין ספק שהיו מצבים שכן.

וגם עליהם הוא לא אוהב לדבר.

רעיונות? (במיוחד של אמהות לבנים מתבגרים, שהתמודדו עם התנהלות דומה אצל בניהן?)
גם הגיגים וחיבוקים יתקבלו בבכרה.

הגיג:
הבן שלי, אמנם יותר קטן, אבל הוא די בת במובן הזה, לשמחתי, כי הוא בהחלט מספר אם משהו קורה לו. באופן כללי, אני חושבת שזה דור שיותר מספר ממה שאנחנו היינו.
האינטואיציה שלי אומרת, שאם הוא לא מספר, אזי זו הדרך שלו להתמודד. האם את עושה משהו שגורם לו לא לרצות לספר לך? את מאשימה אותו? את לא מאמינה לו? את אומרת לו: אוף, ניג'ס, תפסיק להתלונן? נכון שלא? אז אני הייתי עוזבת את זה. אולי הייתי פשוט אומרת לו, במילים ברורות: דע שאם משהו קשה לך ואתה רוצה לספר לי, אני רוצה לשמוע, ואולי אוכל לעזור; אם לא תספר לי, לא אוכל לעזור (אמרתי את זה לבת שלי פעם, דוקא היא קצת יותר מסתבכת עם לספר דברים).
חיבוק:

אוי איזה דף מצחיק. שכחתי מקיומו.
שמש בחורף בדף בנים בחינוך ביתי , פשוט אלון כתב משהו מקסים מהחוויה שלו בתור ילד. משהו שלי נתן את היכולת להסתכל על העולם מהעניים של הבן שלי.
כי גם אצל הבן שלי. כשעובר עליו משהו הוא לא משתף, הוא אוהב להתמודד עם זה לבד. יש פעמים שהוא כן משתף אבל לא רוצה שאני אעשה עם זה כלום גם לא אשאל אותו שאלות טורדניות. רק אקשיב ואהנהן. גם אם אני רואה את הסיטואציה שגרמה לו מצוקה תוך כדי שהיא מתרחשת. הוא לא מוכן שאני אעזור לו להתמודד. כל מה שהוא מסכים שאעשה זה לחבק אותו. אני רואה שזה הדרך שלו. זה מה שמחזק אותו. כי אני רואה את אחיו שהוא ההיפך ממנו בקטע הזה. איתו יכולות להיות לי שיחות ארוכות על דברים שמטרידים אותו, או קרו לו. וזה מה שמחזק אותו.
עוזר לך השיתוף הזה?

עוזר לך השיתוף הזה?
מאד.
רק שאלה אחת - בני כמה בניך?
ואני קוראת עכשיו את כ-ל הדף על בנים בחינוך ביתי. הוא כזה מעולה.

האם את עושה משהו שגורם לו לא לרצות לספר לך?
קראתי את זה שוב, וחשבתי קצת.
אני יודעת מה אמא שלי עושה שגורם לי לא לרצות לספר לה: היא לוקחת באופן אישי את הקשיים וההתמודדויות שלי. מתעצבת, דואגת, שואלת על זה אח"כ, ובכלל מוצאת לה בזה תעסוקה רגשית לטווח ארוך. (-;
מבחינתי זה משקל עודף. מספיק שאני צריכה להתמודד עם מה שקשה לי. אין לי משאבים עודפים להתמודד עם מה שזה מעורר אצלה.
אולי גם אצלו זה אותו דבר, אף כי הוא ילד ואני מבוגרת? אולי התגובות שלי, כשהוא מעלה משהו, לא מתונות מספיק ומעמיסות עליו? (ככה לימדו אותי בבית שאמא מבטאת אהבה...)

היא לוקחת באופן אישי את הקשיים וההתמודדויות שלי.
גם אמא שלי! מאז ומעולם, מתייחסת לכל הקשיים שלי כאילו הם שלה, ולוקחת על עצמה לדאוג בכובד ראש רב מכל שטות שלא קשורה אליה! כשכתבתי את השאלה הזאת, התכוונתי על דרך האבסורד, אבל עכשיו אני מהרהרת קצת... אולי גם אני עושה את זה? לא מתייחסת לקשיים שלהם כאילו הם שלי, את זה אני לא עושה; אבל עושה דרמה משטויות?..
ככה לימדו אותי בבית שאמא מבטאת אהבה - ואולי פשוט ככה אנחנו אוהבות, מתוך זה שאכפת לנו! זה לא אומר שאין מקום לבדוק אם אפשר למתן קצת תגובות...

למתן קצת תגובות...
למתן
לקצר
לדייק יותר לצורך שלהם, ולא של עצמי

(המשמעות המעשית של זה היא שאני אדאג בשקט, בלב, עם פני פוקר)

(המשמעות המעשית של זה היא שאני אדאג בשקט, בלב, עם פני פוקר)

בני כמה בניך?
הגדול עוד מעט 7 והמרכזי 5

אולי התגובות שלי, כשהוא מעלה משהו, לא מתונות מספיק ומעמיסות עליו?

_למתן קצת תגובות...
למתן
לקצר
לדייק יותר לצורך שלהם, ולא של עצמי_

תודה לכן על התיזכורת. היה לי מאוד חשוב לקרא את זה.

אחרי 3 שנים (כמעט בול!) פוקדת שוב את הדף
לראות מה השתנה אצלו,מה אצלי, ומה נשאר.

מה השתנה אצלו: כלום (-: . בכל אופן לא בנושא הזה. עדיין לא הפסיק לדבר, ועדיין לא מדבר על מה שקשה לו. כמעט כל מה שאני יודעת על קשיים והתמודדויות אני יודעת בעקיפין או מאחרים. בעצם כן השתנה משהו: הוא יותר עמיד לחקירות ולניג'וסים מפעם.
מה השתנה אצלי: לאור האמור לעיל, אני מקבלת יותר בהכנעה את הפרשנות שלו לשמירה על פרטיות. אני לא חושבת שאני דואגת פחות, ובמיוחד שעכשיו בגיל ההתבגרות הוא הרבה יותר מחוץ לבית, מעורב בהרבה יותר אינטראקציות חברתיות, ונמצא הרבה פחות מתחת לעיניים שלי.
לפעמים הוא פתאום משתף במשהו קטן או שואל איזו שאלה שהוא מתלבט בה, ואז אני מקבלת זאת כתשורה יקרה ובלתי צפויה.
בגדול אני די בוטחת בו שידע לשמור על עצמו, או יותר נכון - אני בוטחת במלאכים השומרים שלו שיעשו את תפקידם. אולי אני משלה את עצמי, וזה מאד עוזר לי לישון בלילה.
ומה נשאר: שהוא מאמם.

איזה דף מגניב

אז מה בנים לא מדברים ? תלוי מי
בעלי לא מדבר עם אנשים ולא יוצר קשרים, זה די מבאס כי אין לו חברים בישוב וזה אומר שאי אפשר להפגש עם חברות לארוחות שבת כי לבני זוג שלהם אין מה לעשות עם בעלי.
פעם, כשעוד ניסיתי, הזמנתי חברה טובה לסעודה שלישית (עם משפחתה כמובן), בעלה התנגד ואמר : איך אני אשב אתו אם אפילו שלום הוא לא אומר לי ברחוב.
אמרתי לבעלי והוא לא הבין מה העניין : "למה צריך לדבר ? אפשר לשיר ביחד" (-: (הוא מאוד אוהב לפייט, הוא ואבא שלו מפייטים מאוד יפה בשבתות)

תודה לעורכת בקטנה דף מקסים שמזכיר את המחקר והספר של ד"ר לואן בריזנדין, במחקר שלה היא מספרת שנשים מדברות פי 3 יותר מגברים.
הנשים "מנצלות" 20 אלף מילים בממוצע, בעוד הגברים מסתפקים בכ-7,000 מילים בלבד.
לא כל כך מאמינה שזה הפער או יותר נכון עם הקידמה הפער הצטמצם בממוצע, בעלי דיבר יותר מאביו והרבה יותר מסבו.
אולי זה קשור לסוג העבודה או לחברה שיותר התפתחה ורבלית, בכל מקרה מאוד מעניין.

מבלי להכליל... כמובן שיש פתיחות היום לשתף ולתקשר החוצה רגשות, אבל אני מאמינה שברגע שמפתחים שיחה על נושא אהוב (כמו שרשמו למעלה) אפילו הדגים ידברו.