החיוניות שלי חלק ראשון

מתלבטת אם לענות למיכל בעניין הלשוני ולהיחשף במלוא חנוניותי phased או לעזוב את זה ולשמר אשליה של מיסתורין וקוליות. עלק

מה חנוני בלשון העברית? זה הדבר הכי מדליק שיש.

הי מצ'רה, צר לי על הרימון. אם יש לך חשק לתת לזה צ'אנס נוסף תנסי לתת מכות קצת פחות נמרצות בהתחלה. אני יודעת שהמלצתי לפתוח בנמרצות אבל אולי הנמרצות שלך ושלי שונות מעט...

דניאלה, אני בעד חשיפה. אוהבת מאוד עברית. מסרבת להחשיב איזשהו ידע כ"חנוניות". ותמשיכי להשקיע בעצמך.

מיכל, הצטערתי על החיים ושמחתי על התזונה. ואני מאחלת לך שהתזונה תקח אותך קדימה גם בדברים אחרים. בשבילי זה עובד יופי, גם אם לפעמים נדרשת סבלנות רבה כדי לקצור את הפירות האלה.

ניצן, אהבתי מאוד אך מה שכתבת ואני חושבת שאת ממש צודקת. שינה לי קצת את המחשבה.
יש משהו שהתקשיתי להבין ואשמח אם תסבירי למה התכוונת.
(חושבת שהבנתי אבל אולי אני ליד במקום להיות בדיוק)

תזונה מכוונת הבראה מדגישה את הצרכים של הגוף החולה (אני לא בעניין)

וגם, מצטטת את ניצן מהדף שעוסק בתינוקות ומזון חי. הקטע הזה מלא אותי השראה. גם לגבי הילדים אבל גם לגבי. קראתי אותו וראיתי בעיקר את התהליך הסבלני של הלמידה והתפעלתי מאוד.
אני מרגישה שיועיל לי לקרוא אותו מדי פעם בכדי לזכור שיש דברים נפלאים שפשוט צריכים את הזמן שלהם. גם אצלי.

_זה הצליח לי. זה הצליח לי זה הצליח לי!!!!!!!!!!!!!!!
הילדה שלי אוכלת בגיל ארבע וחצי סלטי ירקות מגוונים, בשרים חיים, דגים מלוחים, חצילים (כן, על האש. החלטנו לשחרר את זה ספציפית, וזה עושה לכולנו טוב.) טחינה, והרבה אוכל חי וטוב. היא מעולם לא אכלה גלוטן (יכול להיות שהיו טעימות ואפילו "פילוחים" בארועים המוניים, אבל זה שווה את העצמאות והלמידה שלה!) לא סוכר, לא ממתקים (לא יודעת מה זה) מוצרי חלב למשך שבוע אחד, בצרפת, גבינות קשות, ביו אורגניות, לא מפוסטרות, מצאן, והישר מן החוואים. (יותר טוב מזה???) ואני פשוט גאה בה ובנו על המודל ועל הבריאות ועל התזונה. מעולם לא אכלה "פסטה ברוטב עגבניות" דלוחה, או פיצה, לא בורקס ולא שום דבר מ"תפריט הילדים" האיום והמקבע.
במסעדות היא אוכלת קרפצ'ו, או סטייק בלו, או סביצ'אים הכי מתוחכמים, סלטים מעולים. היא בריאה טפוטפוטפו חמסהחמסה שוםבצל... ומהממת._

אה, התכוונתי להתחיל לאכול יותר תפוזים בשביל ויטמין C או לאכול יותר טחינה כי חסר סידן וכו'
אני כן ממליצה לעשות את זה, מעשית, במצבים כאלה ואחרים, כי כמו שכתבתי "התורה כולה" זה להגיע למצב האולטימטיבי הזה, ובדרך לשם, זה בסדר לעשות "יישורים"
אני לא אוהבת יישורים... המשל שלי לזה הוא שאם יש לנו מקל שנוטה הצידה, אז כדי ליישר אותו הכי טוב לנדנד אותו בעדינות, ומהתנועה יבוא האיזון. אבל אם נפעיל כוח לכיוון שאנחנו רוצים, אנחנו יכולים לשבור, או גרוע מזה, לכופף וליצור במקום חוסר איזון אחד, שני חוסרים. אז בגדול, רק בעדינות. בתנועה. על הרגליים. עם האצבע על הדופק.

או קי. מבינה אותך. ממשיכה לשאול...
אצלי לפעמים החולי או הבעיה גורמים לי לחוסר תחושה של עצמי. משהו שמרגיש כמו ניתוק.
ולפעמים אני אפילו מרגישה שאין לי כוח להיות מחוברת. שזה דורש באותו רגע משאבים ואין לי כוח לזה.
במצבים כאלה אני הרבה פעמים פונה לדברים שנחשבים למחזקים במקום לשבת ולהקשיב לעצמי.
למשל... אם יש לי משהו שמרגיש לי כמו דלקת אני אוכל הרבה פטרוזיליה כי היא נחשבת לאנטי דלקתית.
אם זה יעשה לי רע אני אדע שטעיתי. אבל אני מתחילה ממשהו שהוא סוג של קיצור דרך.
הנחת המוצא שלי במצבים כאלה היא שכל דבר שאני אחליט לצרוך בדרך כזו הוא במילא מזין.
כמה נזק הוא כבר יכול לגרום?

מה דעתך על זה?

אז תלמדי מהילדים. איך הם מתחילים לשתות בטירוף כשיש להם חום, איך הם צמים, איך חוזר התיאבון בהדרגה, ולדברים מסויימים ולא לאחרים. לא במובן של כזאת ראה ו... כך תעשה

אלא במובן של "וואלה, לשתות הרבה, או לצום, זה כנראה נכון, זה לא "משובש".

_אם יש לי משהו שמרגיש לי כמו דלקת אני אוכל הרבה פטרוזיליה כי היא נחשבת לאנטי דלקתית.
אם זה יעשה לי רע אני אדע שטעיתי. אבל אני מתחילה ממשהו שהוא סוג של קיצור דרך.
הנחת המוצא שלי במצבים כאלה היא שכל דבר שאני אחליט לצרוך בדרך כזו הוא במילא מזין.
כמה נזק הוא כבר יכול לגרום?
מה דעתך על זה?_
מאחר ששאלת לדעתי, אני יכולה לתת לך אותה, בנחת. את דעתי את עומדת לשמוע.
אני לא נוטה לעשות את הדברים האלה כל כך, וכשאני כן, זה מרגיש לי כמו כוסות רוח למת

לא מועיל, יכול להזיק/לעכב/ליצור בעיה אחרת (למשל, צמחים לא בזמן ובמקום המתאימים)
כבר היו לי כמה שיחות על זה. על "להקל" ועל "לעזור" לגוף, ועל זה ש"בוודאות זה קיצר!" או על "למה לסבול אם אפשר לא?"
ובעיניי הם תולדה של חוסר אמון בגוף. כשיש אמון בכוחו של הגוף לטפל בעצמו, מסירות למתן תנאים סביבתיים/תזונתיים ואחרים לבריאות שלמה, אין צורך בהם.
עברתי ניתוח בגב בגיל 19, ופגשתי ברופא שיקומי שקראו לו בצחוק "ישו" כי היו נכנסים אליו חיגרים ופיסחים ויוצאים בלי תחבושות/חגורות/רצועות/קבים. ואני מאמינה בכל ליבי, שקביים מחלישים, מעקמים ויוצרים בעיות במקומות אחרים. תרופות, לצורך העניין, הן קביים שאנשים משתמשים בהם תוך עצימת עין גדולה למחירים שלהן. להכל יש מחיר, אני מעדיפה חשבונית קטנה ככל האפשר כשזה נוגע לבריאות שלי ושל הילדים.
יש לי סייג. כשמתעורר ועולה בי פחד, בגוף, משהו קמאי ולא רציונאלי, אני בוחנת אם צריך לעבור שלב (לפנות לרופא למשל) ב99.99% מהמקרים אני אתקשר לחברה מהסוג שנותן פרופורציה וארגע.

זה ממש, ממש, על קצה המזלג.

מקשיבה. מזדהה מאוד עם הדרך שלך. דומה מאוד לשלי, בייחוד ביחס לרופאים. ממשיכה לשאול.
1) האם את מכוונת לכך שפטרוזיליה היא שוות ערך לתרופה? גם לה יש מחיר אם זללתי ממנה כשחשבתי שהיתה לי דלקת על אך העדר איתות מהגוף לצורך שלו בה?
2) מהו היחס שלך לאמונה שלנו בגוף? האם את חושבת שאמונה שלמה בגוף (ביכולת שלו לתקן את עצמו) היא בעצמה כוח מרפא או שרעיון כזה זר לך ואת לגמרי ארצית?
למה אני שואלת את זה? כי אני רואה סביבי אנשים שסובלים מכל מיני מיחושים. אין להם אמונה שהגוף שלהם יכול לתקן את עצמו למרות שהם מקווים שהוא יתקן את עצמו. במקביל הם נמנעים מטיפול בבעיה שלהם. כלומר, הם עושים לכאורה את מה שאת עושה כשיש לך בעיה אבל בלי החלק של האמונה. זה משפיע לדעתך על סיכויי ההחלמה שלהם? בפועל אין החלמה. כבר הרבה זמן. מכל מיני דברים.

אני שואלת מתוך סקרנות ומחשבות על עצמי. אם אין לך כוח לזה את מוזמנת לפסוח.
וגם... אשמח לשמוע קוראות נוספות בעניין. מי באה לחפור קצת?

לא "שוות ערך" אבל פועלת. אני מעדיפה להרגיש שאני "מתה" לפטרוזיליה מאשר לאכול אותה מהראש.
לגמרי ארצית.

מה שמשפיע בעיקר על סיכויי ההחלמה שלהם זה זה שהם לאעושים כלום כדי להסיר את הגורמים לבעיה שלהם. "עוד מאותו הדבר" לא יוביל לבריאות. זה ממש לא "לא לעשות כלום" מה שאני אומרת. זה להפוך את כל החיים ברמה הכי "ארצית", לא את האמונה בלבד. מה שאת מתארת זה לא "עושים כמוני רק לא מאמינים כמוני" זה בדיוק ההיפך. זה "מאמינים ולא מגבים בשום מעשה תשתיתי או נקודתי." אני אומרת שהנקודתי לא שווה הרבה, הגוף לוקח. אבל בלי תשתית מה יעשה הגוף? באותה קטגוריה כל הולכי ההומאופתיה והידעונים למיניהם. לא משנים תשתית, אבל מאמינים כאילו אין מחר.

ומהו בשבילך שינוי תשתית? רק תזונה או שגם דברים אחרים?

ובינתיים, באמצע הדיון, למדתי שוב את לקח הכמויות.
והוא הוביל אותי להבנה שבמקום להתרגז על הכמויות אני צריכה ללמוד מהן משהו. כפי שאמרתי, כבר למדתי אבל אתמול האסימון נפל לי עוד יותר חזק על הראש.
מעשה שהיה כך היה (או לחלופין: סיפור התפוצ'יפס, חלק ב') -
מאז שהתחיל המיני חורף הזה מתחשק לי שמישהו יכין לי מרק. יש מרקיות נהדרות בתל אביב ושמתי עין על אחת שזכרתי לטובה עוד מהחורף שעבר.
הזמנו בערב שני מרקים, ליטר מכל אחד.
אכלנו. ואכלנו. ואכלנו. איפשהו באמצע אמרתי לזוגי שהמרקים מלוחים. הגוף שלי מקבל מעט מאוד מלח אז זה מורגש לי מאוד.
האם זה עצר אותי מלהמשיך ולחסל את כל המרק? חס וחלילה.
בקיצור, על אף שכל הנורות האדומות דלקו והבהבו וכמעט צעקו, אני בשלי.
הלכתי לישון עם כזו צריבה חזקה בפה... בקושי יכולתי לנשום. כל ניסיון להדביק את הלשון לחיך נתקל ממש בכאב.
ולצערי הרב קמתי עם כל זה גם הבוקר. הצריבה מסרבת ללכת ומבקשת לומר לי שוב ושוב שזו טעות.

יש סיכוי קטן מאוד שאני אתקרב שוב למרקים שלהם. וזה רק בגלל שאכלתי כל כך הרבה.
אני בעד דיבור רך אבל ייתכן ויש מסרים שניתן להעביר רק בצעקות.

מה, את לא נוהגת לקרוא הרבה באתר?

לגדל ילדים בלי חיתולים, יציאה בכריעה, לינה משותפת, לצאת מהעיר, תזונה אורגנית, חיה, ירוקה, מלאה, פשטות מרצון, בגידול עצמי, הכנה ביתית ככל האפשר של כמה שיותר (לא רק מזון), לא לחמם את הבית, לא לצנן אותו, חיים שמובנית לתוכם תנועה, אמון במים מן הטבע, מודעות וסת, לא להשתמש בסבון ובכימיקלים, חשיבה אקולוגית ואבולוציונית בסיסית, לידת בית, קהילה, תקצר היריעה. זה הכל חלקים מפאזל אחד קוהרנטי וברור לגמרי.

או קי. לזה את מתכוונת כשאת אומרת "תשתית"...
אני חשבתי בעיקר על הגוף. אני רגילה להכניס למשוואה הזו את בריאות הנפש אבל זה בהחלט הרבה יותר רחב.
אלוהים, זה מלא דברים לדאוג להם. נראה לי שאני חוזרת לשיטת הפטרוזיליה (סתם, סתם)

זה הכל "הגוף" את רואה איך?

העניין הוא, שאם מנסים לעשות את זה ב"נקודות" אז ותרי מראש. זה משהו הרבה יותר "כולי" מאשר אוסף של התנהגויות. זה כמו ההבדל בין לקרוא את עקרון הרצף ולהחיל את העקרון בחייך מאשר לקרוא אותו כ"עשרת הדברות לאמהות שרוצות ילדים רגועים! שאי ילדייך על ידייך; לא תלון בחדרים נפרדים;..."

יש סיכוי קטן מאוד שאני אתקרב שוב למרקים שלהם
אפשר לשאול איזו מרקיה?
גם אני שמתי עין על אחת שהמרקים שם נראים מאד מפתים, וכל השלוש פעמים שאכלתי משהו משם, איכשהו התאכזבתי...
זה בטוח רק מהמלח? יכול להיות שהם הוסיפו אבקת מרק?
לי לפעמים אבקת מרק עושה טעם לוואי נורא ולפעמים גם צריבה.

דרך אגב, את רוצה שאני אכין לך מרק?
(שואלת באמת, גם אני בתל אביב, אני מכינה מרק כתום, מרק אפונה, מרק עדשים, מרק עגבניות, מרק ירקות ועוד)
אני מתה על מרקים ואני חושבת שזה אחד הדברים היחידים שאני מבשלת יחסית טוב.
הם לא עמוסי טעם כמו הרבה פעמים במסעדות אבל זה רק בגלל שאני לא משתמשת באבקות וכל מיני מחזקי טעם, אלא רק במעט תיבול טבעי.
לדעתי התרגלנו כל כך לטעמים חזקים (אחרי שנים של תפוצ'יפס וביסלי (-: ) שבהרבה תבשילים ובעיקר במרק, ברגע שזה לא מתובל מאד נדמה שזה דלוח.
אז זהו, הבנתי שזה לא, זה עשיר, מגוון ורב טעמים באותה מידה. רק עדין יותר.
ככל שאני אוכלת יותר חי ופחות מעובד אני מרגישה שאני מרגילה את החיך שלי מחדש לטעמים עדינים.

העניין הוא, שאם מנסים לעשות את זה ב"נקודות" אז ותרי מראש. זה משהו הרבה יותר "כולי" מאשר אוסף של התנהגויות
בהחלט. אבל בכל זאת נראה לי שמוטב להוסיף כל פעם לחיים עוד "נקודה" מאשר לוותר מראש.
אני לרוב אלופת ה"כל או כלום" אבל כבר למדתי איזה דבר או שניים מהבלוג הזה וזה שלפעמים הכוליות מגיעה בשלבים ולפעמים היא פשוט דרך ארוכה מאוד.

גוונים, המרקיה זה זופה, על אבן גבירול. הם מבטיחים שאין בזה שום אבקה.
תודה רבה רבה על הצעתך אבל אני אלופת המרקים. ומכינה אותם בדיוק כמוך.
אולי פשוט מעט יותר עצלה ממך. ובכל זאת... החוויה המתסכלת של אתמול הובילה אותי למחשבה על מרק בשישי (עד שאני מדליקה את הגז...)
ואפילו כבר הזמנתי אורחים למרק כדי שאהיה חייבת לגרד את העצלות הזו ולהכין.

ועל זה ככל שאני אוכלת יותר חי ופחות מעובד אני מרגישה שאני מרגילה את החיך שלי מחדש לטעמים עדינים. אני חותמת בכל הידיים והרגליים שלי (אל חשש, יש לי ארבע סך הכל, כמו לכולם) ואפילו מוסיפה שמעבר להתרגלות לטעמים מעודנים נוצרת אי סבילות לטעמים החזקים והאגרסיביים.

המרקיה זה זופה, על אבן גבירול.
ידעתי! (-:
גם אני דיברתי עליהם. מאד מחבבת את המקום ואת זה ש(לפחות ברמת ההצהרה) הכל טבעי אצלם, ואת הקונספט של מרקיה באופן כללי (ואת העובדה שזה במרחק הליכה נעימה מהבית שלי (-:)
אתמול עברתי שם ופעם ראשונה ראיתי שמאד מלא שם, אז אמרתי לבנזוג שאני שמחה כי אני ממש לא רוצה שהמקום יסגר (כמו שקורה לרבים מהעסקים הקטנים על אבן גבירול) ובכל זאת, כל פעם שאכלתי את המרקים שלהם התאכזבתי... משהו שם לא מדויק.

ואפילו מוסיפה שמעבר להתרגלות לטעמים מעודנים נוצרת אי סבילות לטעמים החזקים והאגרסיביים.
כן, אני כבר מתחילה להרגיש את זה אבל לצערי לא מספיק.
מחכה שתגיע כבר האי סבילות הזו...
כרגע הטעמים החזקים עדיין לא מרתיעים אותי ולמרבה הצער אני עדיין מסוגלת לרדת על, סתם לדוגמא, חבילת פרינגלס שלמה (בעבר בפירוש חשבתי שזה אחד הדברים הטעימים בעולם).
אז כן, אני כבר מרגישה הרבה יותר את הטעם החזק והמוגזם אבל זה עדין לא מונע ממני להמשיך, וגרוע מכך, לחשוב שבאיזשהו אופן הג'אנק הזה טעים...

אני חושבת שהתהליך העקרוני, של שינוי הראייה, הרבה יותר משמעותי מאשר כל הפרטים הקטנים. אם בסופו של יום את מרגישה שהמזגן עושה לך רע, ואז את מצליחה לחבר את זה לזה שזו עוד קטיעה של רצף (אויר מסונן, מיובש, בטמפרטורה שונה ב"קפיצה" ולא בהדרגה וכו') וגם לראות את נקודת ההשקפה האקולוגית (משבר האנרגיה הממשמש) וגם את הקביים, אז את יכולה "להוסיף" את הנקודה הזו.
יענו, לא לעבוד עם רשימה, אלא שיבוא ממך.

ועל זה ככל שאני אוכלת יותר חי ופחות מעובד אני מרגישה שאני מרגילה את החיך שלי מחדש לטעמים עדינים. אני חותמת בכל הידיים והרגליים שלי (אל חשש, יש לי ארבע סך הכל, כמו לכולם) ואפילו מוסיפה שמעבר להתרגלות לטעמים מעודנים נוצרת אי סבילות לטעמים החזקים והאגרסיביים.

ואפילו המשפחה הסנובית שלי כבר מתחילה להתעצבן מהאנינות המופרזת שלי.

גוגוס, אני חושבת שאכלת המון מהמרק בגלל שהוא היה כל כך מלוח. זה סבל שקשה לעצור. בגלל זה גם מחסלים שקיות של תפוצ'יפס.
טעמים עזים (ולא טבעיים) מפעילים, אני חושבת, את החושים לרמת גירוי כזאת שיש התמכרות זמנית אליהם. בין ביס לביס. בגלל זה הרבה פעמים נוצרת שרשרת של מתוק-מלוח-מתוק-מלוח. החושים נכנסים לאטרף.
כנראה שזה גם סם.

מיכל, אני נוטה להסכים.
היה לי היום יום ממש קשה.
רכבתי על אופניים בדרום תל אביב שם כל דלת משחררת ריחות של מאפים מהסוג הזול והשטני במיוחד.
זה הטריף אותי. ממש ממש הטריף אותי.
חשבתי - בשר!
אבל, כל בשר מהיר, או אוכל מהיר בכלל, מגיע עם גלוטן.
חשבתי - מה עושים? מה עושים? מה עושים?
זה נגמר בהרבה מאוד כדורי פלאפל אורגני משובח עם סלט כרוב כבוש והמון טחינה. זה כמובן הגביר מאוד את תחושת המליחות עוד מאתמול ועשה לי די רע.
אחרי זה, כאילו מיכל ראתה אותי, אכלתי שוקולד.
יום קשה. משהו מתעקם לו לאט לאט ואני מתקשה לעצור אותו.
צריכה איתחול.
החלק הטוב הוא שאני עומדת עדיין כנגד הגלוטן.
וגם רוצה לציין שיש משהו קשור בכל ההתמכרויות. אני חושבת שהעמידות הנמוכה שלי היום נובעת ישירות מהאוכל החם והמלוח של אתמול.

בפלאפל לא ביתי יש קמח. לידיעתך.

_יום קשה. משהו מתעקם לו לאט לאט ואני מתקשה לעצור אותו.
צריכה איתחול._
ש-פע אוכל. בחייך, תעשי לי טובה אישית, ותכיני עוף בתנור עם ירקות. בבקשה בבקשה בבקשה.

בפלאפל לא ביתי יש קמח. לידיעתך.
בזה שאני קונה אין.

תכיני עוף בתנור עם ירקות. בבקשה בבקשה בבקשה.
ברצון. בשישי

משהו התחדש אצלי בשבוע האחרון ולעת עתה אני מוצאת אותו מועיל.
הפסקתי לקטר . בעיקר בכל הנוגע לילדים ולעבודות הבית.
היה לנו הרגל לקטר בסוף הערב (מי שהיה באותו יום בבית) על כל מה שהיה קשה ומציק.
הרעיון היה לאוורר אבל בפועל הרגשתי שאני הולכת לישון כאשר הדברים הכי נוכחים הם אלו שהיו קשים ומעצבנים.
החלטתי להפסיק. אני מוצאת שסימון של הקושי בלי החלק השיפוטי גורם לי לקחת יותר אחריות ולהפיל פחות ממנה על הילדים ועל הנסיבות.
זה רלבנטי גם לתזונה. אני משתדלת להתבונן בעצמי במקום במה שקורה מסביב. פחות משפטים כמו "מצאתי את עצמי..." או "קרה לי..."
התחושה שלי היא שזה חלק מלקחת את הקשיים באופן טבעי יותר.

כל זה מתחבר אצלי היטב גם לנושא של אמירת "לא" וכאן הבלוג הזה הוא ממש ברכה.
זה נכנס לי לגמרי בתור הרגל וככל שזה הופך כאן לאוטומטי זה פשוט זולג לגמרי החוצה.
כל הסיפור הזה מרגיע אותי מאוד ומכניס אותי לתודעה הרבה יותר חיובית.
ביחד עם הפרידה מהקיטורים יוצא שם משהו הרבה יותר נינוח, גם במצבים קיצוניים.

אני מחפשת דרך לתרגם את המהלך החיובי הבולט הזה אל התזונה ולדייק אותה יותר.
מרגישה שזה יהיה עוד צעד אחד הלאה בדיוק באותו כיוון.

היה לי היום יום ממש קשה
גם לי.
ובסוף אכלתי סנדויץ (קטן) )-:
איכשהו נקלעתי לסיטואציה שבה היו לי כמה שעות אינטנסיביות של סידורים והסתובבויות ממקום למקום.
למרות שרציתי שכחתי לקחת פירות לפני שיצאתי מהבית.
ונהייתי רעבה, ממש. והרגשתי שזה מפריע לתפקוד שלי ושמתחיל לי כאב ראש.
אבל כ-ל אוכל מהיר בכלל, מגיע עם גלוטן.
זה פשוט לא יאמן, אם היה לי זמן ברור שהייתי יושבת איפשהו ואוכלת סלט.
אבל הייתי צריכה משהו לאכול תוך כדי הליכה. ואין אין אין כלום!
לפעמים במצבים כאלה אני קונה מיץ פירות, אבל הרגשתי שנוזל מתוק וקר ממש לא ימלא אותי אלא סתם יקרר אותי.
אז קניתי סנדויץ, הוא אמנם היה קטן ומחיטה מלאה אבל זה מה זה ביאס אותי.
לא יודעת אפילו למה לקחתי את זה כל כך קשה, הרי יש לי גליצ'ות קטנות כמעט כל יום.
איכשהו זה שזו לא היתה גליצ'ה קטנה אלא ממש אוכל שבחרתי ושילמתי עבורו, עשה לי הרגשה מבאסת.
מיותר לגמרי, זה אפילו לא היה טעים.

<זהו, פרקתי>
<חאלס עם החפירות, כדאי להתקדם, לא?>

מכירה היטב את סוג הבאסה הזה.
טוב שפרקת. וטוב גם ללכת הלאה.
שיהיה לך יום מוצלח מחר.

אני מנסה (אצלי) להפוך את המיקוד. במיוחד אם כבר לוקחים את הזמן הזה יחד, אז להניח לדברים הרעים ובמקום זה לספר אחד לשני איפה היה הכי כיף, מה היה מספק, אילו הצלחות קטנות היו.
הרבה יותר כיף ללכת לישון ככה. טוב אוהב שמסתכלים עליו. הוא גדל.

זה מה שאני מנסה לעשות. וגם, במקביל, ללמוד לדווח על ה"רע" עם קצת פחות "אוף!", גלגולי עיניים, גניחות ואנחות.
יש כל מיני דרכים לספר סיפור. חלקן טובות יותר (תרתי משמע).

יש כל מיני דרכים לספר סיפור. חלקן טובות יותר (תרתי משמע
כל כך נכון.

אני רוצה לשאול אתכן מה אתן עושות בענין הלאכול בחוץ.
תמיד אתן יוצאות מהבית עם אוכל?
אני מדברת על הזדמנויות שאי אפשר להתישב לארוחה בבית קפה/מסעדה אלא צריך לאכול תוך כדי...
אני לא מצליחה להתארגן טוב עם הכנת אוכל מראש וגם לא מוצאת תחליף לסנדויצ'ים המסורתיים או לאוכל המהיר שאפשר לקנות בחוץ (אני לא כל כך בענין של פירות, גם בבית הם חלק יחסית שולי בתזונה שלי).
איזה עוד אפשרויות יש? אולי יהיו לכן פתרונות שלא חשבתי עליהם.
אני רואה שזו אחת מנקודות התורפה שלי.

אני לא מצליחה להתארגן טוב עם הכנת אוכל מראש וגם לא מוצאת תחליף לסנדויצ'ים המסורתיים או לאוכל המהיר שאפשר לקנות בחוץ (אני לא כל כך בענין של פירות, גם בבית הם חלק יחסית שולי בתזונה שלי).

אני יוצאת עם קרקרים כוסמין, שקדים, תמרים לפעמים ואפילו טחינה. עם איזה מלפפון, גמבה, שומר. הרבה דברים בתפזורת.
את אוהבת חומוס? כי זה גם פתרון. חומוס טוב, אמיתי. לא חומוס של סופרמרקט.

בתקופת דיאטת הקנדידה החריפה שלי נהייתי אמנית הזמנת אוכל מותאם אישית בבתי קפה ומסעדות. לקחתי את המנה שהכי קרובה למה שאני יכולה לאכול והתחלתי לשחק איתה.
וגם, בתל אביב לפחות, יש המון חנויות טבע. יוגורט עיזים עם שקדים וחמוציות למשל זאת ארוחה לא רעה. קרקרים, פרכיות אורז. כל מה שבתפזורת. אפילו טופו מעושן ברגעי לחץ. אבל האמת היא שזה לא מאוד טעים.

זה עוזר?

אני מעדכנת:
לא כל כך טוב. אבל הרבה יותר טוב מקודם. אבל המקודם היה לפני מחזור.
והלפני מחזור היה מאוד ארוך וקשה.

ניצן דיברה על עונות, אני כל הזמן חייבת להזכיר לי: מחזור, מחזור, מחזור, מחזור.
מדהים כמה גורמים סביבתיים ופיזים צריך להבין לפני שמתחילים בכלל לדבר על הנפש.
או אולי אני אנסח את זה ככה: כמה דברים צריך למפות לפני שאפשר למפות את המבנה הבסיסי שלך. גם בתזונה: מה באמת עושה לך טוב? מה לא מושפע מהורמונים, מצב רוח, וירוסים חולפים, חיים, חינוך, הבית של אמא? מה בעומק הדברים? יש דבר כזה בכלל? האמת הזאת? המבנה הבסיסי?

והפעם באמת חפרתי.

מדהים כמה גורמים סביבתיים ופיזים צריך להבין לפני שמתחילים בכלל לדבר על הנפש.

אני יוצאת עם קרקרים כוסמין, שקדים, תמרים לפעמים ואפילו טחינה. עם איזה מלפפון, גמבה, שומר. הרבה דברים בתפזורת.
כל זה כבר אומר שצריך להתארגן קודם, לשים הכל בקופסאות, לקחת תיק גדול, ואז כל היום להזהר שלא ישפך וימעך.
אני עושה את זה לפעמים, אבל לא מספיק. כנראה שאין ברירה וצריך פשוט לשנות גם את ההרגלים בתחום ההתארגנות לפני יציאה מהבית.

את אוהבת חומוס? כי זה גם פתרון. חומוס טוב, אמיתי.
התכוונת לקנות חומוס, או לקחת מהבית? ועם מה אוכלים חומוס אם לא עם פיתה? (הכוונה בחוץ, בבית אני אני עושה מדי פעם חומוס ואוכלת אותו עם ירקות).

זה עוזר?
כן.
אני חושבת שאני צריכה להרחיב בעיקר את תחום המזון היבש, אולי פריכיות? (אני כן אוכלת אורז) הרבה אגוזים ושקדים, מה עוד?
למרות שכשאני רעבה, הדברים האלה פשוט לא מספיקים לי.

_מדהים כמה גורמים סביבתיים ופיזים צריך להבין לפני שמתחילים בכלל לדבר על הנפש.
או אולי אני אנסח את זה ככה: כמה דברים צריך למפות לפני שאפשר למפות את המבנה הבסיסי שלך. גם בתזונה: מה באמת עושה לך טוב? מה לא מושפע מהורמונים, מצב רוח, וירוסים חולפים, חיים, חינוך, הבית של אמא? מה בעומק הדברים? יש דבר כזה בכלל? האמת הזאת? המבנה הבסיסי?_
כל כך נכון.
החפירה הזו מנוסחת כל כך טוב, ממש ברמה של לגריין (אם הייתי יודעת איך).

אני לא אכלנית טבעית רדיקלית בכלל, אבל נשנושי חוץ הם באמת צרה צרורה (באוניברסיטה, למשל, אין שום דבר ראוי).
לי יש תמיד מוכנות במגירה קופסאות פלסטיק קטנות מלאות תמרים/שקדים/אגוזים/צימוקים. לא פותר הכל אבל לעתים קרובות מחליף (בתענוג) איזה קפה או מאפה מגעיל שהייתי עלולה לקנות (ולקלל את עצמי אחר כך - מאפה מתוק - מעבר לכל הצרות האחרות - זה פשוט לא דבר משביע! )

באוניברסיטה, למשל, אין שום דבר ראוי
נכון, זה מעצבן!

לי יש תמיד מוכנות במגירה קופסאות פלסטיק קטנות מלאות תמרים/שקדים/אגוזים/צימוקים
רעיון טוב לשים בקופסאות. אני תמיד לוקחת את הדברים האלה בשקיות, וזה נמעך ומתפורר.

הבעיה שלי היא שזה לא משביע אותי. זה בהחלט סותם חורים, אבל זה עדיין לא פתרון לרעב ממש.
האוניברסיטה זו דוגמא טובה, כי לא תמיד יש זמן להתישב לארוחה ולפעמים נמצאים שם שעות ארוכות. אני איכשהו תמיד מוצאת את עצמי קונה שם סנדויץ (יקר בטירוף ולא הכי טעים) רק כדי לעקוף את המאפה הבלתי נמנע...

טוב, גוונים, מישהו צריך ללמד אותך לגריין. מסמנים את החלק שאת רוצה לגריין, סמיטים את העיניים שמאלה ורואים שם משבצת קטנה שכתוב עליה "גריין".
לוחצים וזה מעביר אותך ואת המשפט לדף של הגריינים. או אז את יכולה לשנות את הכיתוב שמופיע מתחת לגריין ושלום על ישראל.

לעניין - גם אני יוצאת מהבית עם קופסה ברוב המקרים. זה אכן קצת תיק. צריך גם לחשוב על התכולה, שתהיה מפתה. זיתים. חומוס בקופסה פנימית קטנה. משהו שבאמת יהיה לך כיף לאכול ושיתגבר על תחושת הקיפוח שמתלווה לעתים לפתיחה של קופסה.
אצלי למשל זו ממש חגיגה. כולם לוטשים לי עיניים פנימה למרות שיש סביבם מלא סנדביצ'ים. מצד אחד אני אוהבת לחלוק. מצד שני, להם יש עוד מה לאכול ולי אין. אבל זה רק מראה מה אנשים באמת אוהבים ומה משמח אותם.

מיכל, אני מסכימה איתך מאוד מאוד מאוד.
וזו תזכורת חשובה בשבילי.
באופן משונה מאוד קל לברוח לצדדים הנפשיים. אין שם מה להוכיח. אפשר להעלות השערות ולהתבחבש עד בלי די ולהרגיש שעצם העיבוד מאוד מועיל אבל בפועל להיות תקועה בדיוק במקום שבו התחלתי.
לעומת זאת, מבט מסביב ועל עצמי יכול להוביל לשינויים בחיים האמיתיים. ואז או שיש לזה תוצאות או שאין. וצריך להתמודד עם זה.

אוח. אני ממש מרגישה בבית פה, בנות. @} @}

מה באמת עושה לך טוב? מה לא מושפע מהורמונים, מצב רוח, וירוסים חולפים, חיים, חינוך, הבית של אמא? מה בעומק הדברים? יש דבר כזה בכלל? האמת הזאת? המבנה הבסיסי?

אני נוטה לחשוב שהאמת הכי בסיסית היא שמה שבאמת עושה לי טוב הוא כאן ועכשיו. ואני נוטה לחשוב עוד שיכול להיות משהו שיעשה לי רע שלושים שנה ופתאום יתאים לי מאוד. ולהפך.
ואלו הנחות שחותרות תחת הרעיון של אמת ושל מבנה בסיסי.
זה משהו שאני מבינה אותו היום מהראש. עוד יבוא יום ואני גם אאמין בזה.

את יודעת, מיכל, רציתי לכתוב סייג לדברים שלי בנוגע למזון מעובד ומגעיל.
רציתי לכתוב שכל זה נכון רק לאוכל אמיתי אבל פחות רלבנטי לאוכל מעובד.
אבל כאשר אני חושבת על זה אני מסתייגת גם מהסייג.
אני רואה את סיפורי התפוצ'יפס שלי ואת המרקים שמישהו אחר הכין ואני יודעת שלפעמים אפילו משהו שהוא גועל נפש יכול ללמד אותי.
כלומר, יכול להיות חלק ממה שבאותו רגע הוא האמת שלי.
החלק החשוב באמת הוא שדברים הופכים להיות חלק מהאמת שלך בהווה אם את מקשיבה. גם הדברים המגעילים ביותר.
אם את בהעדר קשב לעצמך אז גם האמיתות הכי מלפפוניות ובנניות ותפוחיות יחמקו ממך.

_חלק החשוב באמת הוא שדברים הופכים להיות חלק מהאמת שלך בהווה אם את מקשיבה. גם הדברים המגעילים ביותר.
אם את בהעדר קשב לעצמך אז גם האמיתות הכי מלפפוניות ובנניות ותפוחיות יחמקו ממך._

ומה זה להיות בקשב לעצמך?
כי גם פה, לי, נורא קשה למנן. לאן להסתכל? כמה? איך לדעת לאן להסתכל עכשיו? ואיך לא לשכוח את זה למען השם?

_אני נוטה לחשוב שהאמת הכי בסיסית היא שמה שבאמת עושה לי טוב הוא כאן ועכשיו. ואני נוטה לחשוב עוד שיכול להיות משהו שיעשה לי רע שלושים שנה ופתאום יתאים לי מאוד. ולהפך.
ואלו הנחות שחותרות תחת הרעיון של אמת ושל מבנה בסיסי.
זה משהו שאני מבינה אותו היום מהראש. עוד יבוא יום ואני גם אאמין בזה._

נראה לי שאלה הנחות שחותרות גם נגד הרבה דחפים אנושיים.
כלומר, לחפש את האמת ברגע, בהווה. נראה לי שיש איזה צורך אנושי להגיד משהו מאוד גדול וכוללני על משהו. לחפש את ההמשכיות.
לנסח חוקים, עקרונות, כללי אצבע. זה אפילו אבולוציוני, לא?

אני גם מאמינה בזה, אבל אני מרגישה איך אני צריכה כל הזמן, בכל הכוח ממש, להמשיך לשאול את עצמי איפה אני עכשיו.
העובדה שלא נחים לרגע מהמחקר הזה, היא לא מעייפת אתכן?

הבית של אמא?
ובנימה אופטימית זו נוסעת בדיוק לשם לסופ"ש.

_ומה זה להיות בקשב לעצמך?
כי גם פה, לי, נורא קשה למנן. לאן להסתכל? כמה? איך לדעת לאן להסתכל עכשיו? ואיך לא לשכוח את זה למען השם?_
התשובה שלי - קשה לעצמי זה פשוט לבדוק מה עושים לי הדברים ברמה הכי נמוכה ובאופן כללי. זה נעים לי? וזהו. אם זה נעים אז הכל בסדר. אם משהו מרגיש פחות נעים אז התחושה מאוד מתחדדת ויודעים מהי בלי לשאול שאלות מיותרות. אם צורב לך או הופך לך את הבטן או מתיש אותך את כבר תדעי. ואין מה לשכוח. זה פשוט משהו שעם הזמן בא באופן טבעי.

_נראה לי שיש איזה צורך אנושי להגיד משהו מאוד גדול וכוללני על משהו. לחפש את ההמשכיות.
לנסח חוקים, עקרונות, כללי אצבע_
נכון מאוד שיש צורך כזה. ואני מאוד כזאת. ועד היום זה עשה לי בעיקר שירות דוב.

העובדה שלא נחים לרגע מהמחקר הזה, היא לא מעייפת אתכן?
מעייפת מאוד בהתחלה. כי כל דבר שהוא בניגוד להרגל הוא מעייף בהתחלה. אז פותחים בלוג, הופכים את זה לטבע שני וזה מפסיק להיות מעייף.

מהממות אתן, כולכן. כיף לקרוא.

ניסוח כללים ועקרונות זה "אבולוציוני" במובן זה שכאשר זה יעיל ועובד, זה שורד. הבעיה היא שזה לא יעיל ולא עובד בעולם רדוקציונרי.
לי יש כלל אצבע אחד בערך

ממנו נגזרים המון דברים, אבל הוא עקבי.

מסמנים את החלק שאת רוצה לגריין, סמיטים את העיניים שמאלה ורואים שם משבצת קטנה שכתוב עליה "גריין".
יה, עד היום לא שמתי לב בכלל לריבוע הזה! למרות שאני משתמשת בריבוע שמעליו ומצטטת כל הזמן... תודה גוגוס.

לי יש כלל אצבע אחד בערך blink ממנו נגזרים המון דברים, אבל הוא עקבי.

נו, נו?

אגב, מאז סיפור העוף האורגני שלך הכנתי כזאת ארוחה בדיוק כבר פעמיים.
וזה גורם לי לעליצות שלא תיאמן.

(זה והצעות עבודה, נו.)

משהו שבאמת יהיה לך כיף לאכול ושיתגבר על תחושת הקיפוח שמתלווה לעתים לפתיחה של קופסה.
נראה לי שזה שורש הענין. האוכל צריך להיות כזה שממש יבוא לי עליו. לרוב אני לוקחת פירות או פירות יבשים כי זה קל ונוח, הענין הוא שזה לא מושך אותי בכלל ואז באמת עולה מן תחושת קיפוח, תיארת יפה גוגוס. אם היה שם אבוקדו כמובן שלא היתה עולה שום תחושה כזו ולהיפך.

מיכל, אני מאד מזדהה עם השאלות שאת מעלה.
ואני בהחלט מתעייפת, כן. מחכה לרגע שארגיש שזה הפך לטבע שני וזה מפסיק להיות מעייף.

הי עוברת אורח, כיף שקפצת לבקר ותודה על הפידבק הנעים.

נו, נו?
שולחת לך אימייל

_נו, נו?
שולחת לך אימייל_

ומה איתנו? איזה חוסר נימוס...

שולחת לך אימייל
אייייי!

ומה איתנו?

תראי מה זה... אפילו את בשמת הוצאת מהצללים!

יעל, זה הזמן, רגע לפני שאת עפה לאמא, להאשים את ניצן בטיזינג. ככה ארגיש פחות לבד

ומה איתנו?

<מתפקדת(-:>

היום חוויתי סוף סוף את מה שאתן אומרות כאן על בשר, איך הוא נותן תחושה טובה ומספקת.
מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי אמונה שבשר לא טוב לי אלא גורם לי לעייפות וכבדות קיצוניים (עקב כמה סטייקים ושווארמות שגמרו עלי) שנים גם הייתי על גבול הצמחונות גם מבחינה עקרונית וגם מבחינה מעשית ולכן בשר היה שולי בתפריט.
ולמרות שבזמן האחרון אני אוכלת יותר ויותר בשר (פשוט בא לי) אני כל הזמן כאילו לא שלמה עם זה.
אבל הושפעתי מהבלוג הזה ולאור ההפחתה המשמעותית במוצרי הקמח השונים החלטתי לבדוק את ענין הבשר.
וזה עובד! (-:
חברה לקחה אותי היום לאכול המבורגר באחת ההמבורגריות (כך נקראים המקומות האלה? שמכינים רק המבורגרים מסוגים שונים ומתימרים לבשר איכותי ועושים הכל במקום) שתמיד אני רואה ומעולם לא נכנסת.
והפלא ופלא, היה גם טעים נורא, גם התישב לי ממש טוב בבטן (יחד עם הסלט ירוק המצוין) וגם הרגשתי איך זה ממלא איזשהו ריק שהתהווה לי בימים האחרונים ולא הצליח להתמלא רק מירקות, פירות, ביצים, אבוקדו, שקדים וצימוקים (זה הטרנד הנוכחי שלי).
התחלתי לחשוש מהריק הזה כי חשבתי שאולי זה אומר שיש לי איזשהו צורך באוכל 'כבד' יותר, משהו שמתישב בבטן, אצלי האוטומט הולך ישר לפחמימות - פסטה, קוסקוס וכו' והנה גיליתי שבשר גם יכול לעבוד.
הולכת ממש למנף את התובנה הזו ולהרחיב את רפרטואר הבשר. סטייקים עדיין מפילים אותי, אבל מי צריך סטייקים אם אפשר המבורגרים? (-:

<ושוב תודה לבלוג זה ולכל הנשים הנפלאות שכותבות כאן>

שניה אחת.
בשר זה לא בריא. התחושות שלכן נכונות. כל המחקרים מראים את זה.
כבדות, עייפות, מחלות לב, הכל נכון. החלק המבריק בבשר אחרי חימום (ובפרט טיגון) מוכח כמסרטן.
אז למה אני משחקת לכן עם הראש?

כי כל המחקרים הם על בשר תעשייתי לא אורגני. אם כבר הולכים במסלול של אכילת בשר, חייבים לקחת את זה בחשבון. לא ללחזור לאכול מהדבר הזה, הוא לא בריא. לא בריא, ומוכח כלא בריא.
לאכול אורגני במידת האפשר. בעדן, למשל, מוכרים בשר אורגני טחון ב59 ש"ח לקילו. אני הולכת לקצב שלי ומבקשת שייטחן לי במקום בשר אורגני טרי. הילדים שלי אוכלים את זה חי (עם תבלינים) אנחנו חותכים קרפצ'יו בעצמנו. היום הכנתי תבשיל כנפיים ועוף בתנור (אני מטרטרת לכולכן במוח, אז כבר עשיתי גם

)

לגבי כלל האצבע, אני משתמשת בניסוח נפלא של מיכל למה ש"גיליתי" רק לה בחשכת הדואל - "לשאול את עצמך איך חוזרים להתחלה לפני שהאנושות לקחה את הפנייה הלא-נכונה והצטרכה לנמק את זה מדעית" מי שרוצה יותר מזה, מוזמנת לכתוב לי.

בשר זה לא בריא. התחושות שלכן נכונות. כל המחקרים מראים את זה
אוף, ניצן, אל תהרסי לי (סתם... בצחוק (-: ) כן, ברור לי שבשר בהכללה, כמו שהוא קיים כיום במסעדות ובסופרים, זה לא טוב. ממש לא טוב, אפילו רע.
אבל טוב שאת מדגישה ומסבירה. זה ממש עוזר לי לחדד דברים.

אירוע ההמבורגר היום היה טוב מבחינתי ברמת התובנה, נפילת האסימון.
עכשיו אני מתכוונת לגשת לזה לאט ובזהירות. להתחיל להרחיב את רפרטואר הבשר בצורה בריאה ונכונה.
מעולם לא הכנתי בשר, לא התעסקתי עם זה, לא קניתי את זה, לא בישלתי את זה.
(כאמור כמעט צמחונית הרבה שנים ועם איזו רתיעה מובנית מכל התחום)
יש לי הרבה מה ללמוד.

בינתיים, יש לדעתכן מסעדות בארץ שמגישות בשר איכותי (אורגני) שמכינים אותו נכון וטוב?
(אני מדברת כרגע על בשר ועוף, לא על דגים).

ניצן, אני חושבת שאני מדברת בשם כולן כשאני אומרת שיש עניין רב בהרחבה של הדברים שכתבת.
במקום לחזור על הסיפור ושכל אחת תתפקד ותבקש בנפרד (רק במייל), אני מזמינה אותך לכתוב פה את המסה שלך.
כולי אוזן. כשיש לך זמן ונחת.

אני צונחת צונחת צונחת צונחת.
נפילה חופשששששששששששששששששששששששששששית.
אני רוצה להתרומם כמה שיותר מהר אחרי יומיים של פיתות, פיצה ועוד כל מיני.
1) מפסיקה את הניסוי בגלוטן. כשהגלוטן עומד לבדו אני מפצה עליו בדברים אחרים שעושים לי רע.
2) מתרחקת מהמבושל. עושה לי רע, מקרב אותי לקצה הצוק שממנו צונחים.
3) מזכירה לעצמי, בפעם האלף, שבמזון החיוני אני מרגישה הכי טוב. הכי הכי טוב.

מצב חלל הבטן הפנימי שלי על הפנים. יעל שוראקי אבחנה את מה שניחשתי לבד - דלקת. די חמורה.
אני יודעת מאיפה היא באה ואני רוצה שהיא תלך.
מה שהכי מתחשק לי זה לצום. פשוט מתחשק לי. סביר שאלך בדרכים רכות יותר אבל אני במצב רוח קיצוני וקרבי מאוד.
כואב לי מאוד וזה משליך על האגן שכל מיני רצועות מודלקות נמתחו בסביבתו.

הכנתי כבר מרק עוף אגדי באמת מהעוף הכי טוב שאפשר להשיג בארץ (לדעתי) ומאחר וגם החבר הזה ידוע כאנטי דלקתי אני מרשה לעצמי.
דחפתי גם, בניגוד להלך הרוח ה"ניצני" שהייתי בו, כורכום עם דבש (גועל נפש שברא השטן).
מחר אני חוזרת לשייקים ירוקים ולתזונה חיונית 100%. נמאס לי ללכת במעגלים סביב עצמי.

האמת היא שאני בדיוק מה טוב לי ומה נכון לי. זה כתוב בראש הדף הזה. פשוט יש לי מעט מדי כוח לקום ולבצע. יוצאת לגייס לי קצת כוח.

גוגוס,

איזה ניסוי? לא חושבת שהבנתי.
מציעה להבחין בין מבושל ובין "עושה תחושה חמה". מה גורם לך להתקרב לקצה הצוק?

מה זה אומר "דלקת בחלל הבטן"? איך יעל מאבחנת את זה? מה עושים מול זה? צום נשמע לי "נכון" לוגית, אבל יותר מזה, זה נשמע נכון כי זה בא מהגוף שלך. אם את אומרת "כי בא לי", זו ההוכחה הכי טובה שזה מה שאת צריכה כרגע. מרקוף זה ממש חשוב. לא יודעת למה את חושבת שכורכום ודבש זה מנוגד למשהו שאני הייתי אומרת/חושבת

הייתי, לצורך העניין, שמה את הכורכום במרק,ואת הדבש בכוס עם ג'ינג'ר ולימון וחולטת את זה.

איך אפשר לעזור לך עם הכוחות?
(אצלנו כולם במסלול ישיר להחלמה פחות או יותר. חוץ ממני. אני מרותקת למיטה עם שיעול נוראי ומנער, דלקת בשקדים, וכאבי גב מזעזעים...

ירדתי כבר חמישה קילו מהשינוי התזונתי בשילוב עם המחלה הארורה הזו. בכלל לא ברור לי שאני מבסוטה מהעניין.)

גוגוס

מפסיקה את הניסוי בגלוטן. כשהגלוטן עומד לבדו אני מפצה עליו בדברים אחרים שעושים לי רע.
את מתכוונת שאת מפסיקה להגביל את אכילת הגלוטן? או להיפך שאת חוזרת לא לאכול גלוטן בכלל?

נמאס לי ללכת במעגלים סביב עצמי.
מוכר.
עוד חיבוק

ניצן, התכוונתי לניסוי שלי לעבור את החודש בלי גלוטן.
לגבי הקצה - כרגע, כל דבר שאינו חיוני גורם לי להתקרב לקצה. גם בשר חי.
דלקת - זה סיפור ארוך להסביר איך אבחנה אבל אני די וודאית שהיא צודקת. מה עושים מול זה? מנסים להתמודד עם הדלקת כמו כל דלקת אחרת.
העניין עם הכורכום והדבש זה שהעסק הזה מגעיל אותי ברמות ובכל זאת אני אוכלת את זה. התחושה שלי היא שכורכום מבושל ודבש מחומם נפגמים. האפקט שלהם יהיה אחר. אז אני הולכת על האופציה ה"תרופתית" למרות שזה מגעיל ומנותק. ואני חושבת שזה עושה לי טוב. נדע תוך זמן קצר, אני מניחה.
הבעיה שלי עם צום זה שאני מניקה ואני חוששת שזה עלול להיות חסר אחריות.

וצר לי צר לי מאוד על המחלה שלך. את מאוד ארצית אז אולי זה נראה לך תלוש אבל אני מאמינה בכל לבי שמחלה באה לומר לנו משהו. לפעמים משהו קטן ולפעמים גדול. ובכל מקרה אני מאחלת לך החלמה מהירה וקלה. זה באמת כבר נמשך הרבה זמן.

גוונים, התכוונתי שאני מחזירה את הגלוטן למקום שלו, להקשר שלו, כחלק מתזונה שלמה שטובה לי, שהיא חיונית. כשאני מתעסקת רק איתו שאר הדברים מתערפלים לי ונגרם יותר נזק מתועלת.
תודה על החיבוק.

ומה יצא לי במרגיעון? כולנו זקוקים לחיבוק (-:

התכוונתי שאני מחזירה את הגלוטן למקום שלו, להקשר שלו, כחלק מתזונה שלמה שטובה לי, שהיא חיונית. כשאני מתעסקת רק איתו שאר הדברים מתערפלים לי ונגרם יותר נזק מתועלת.

נשמע מאד נכון,
וגוגוס, יש משהו בצורה שאת אומרת את זה שנשמע צלול ובהיר ונחוש, ונראה לי שזה באמת ככה עבורך, מדויק וברור.
כל המסביב זה רק המהמורות בדרך ואין מה לעשות, בכל דרך יש מדי פעם מהמורות...

מה שלומך היום? הצלחת לגייס קצת כוח?

פה כדי לשמוע כל מה שתרצי לספר.

תודה בשמת. תודה גוונים.

גיוס כוח? ריכזתי את כולו בליקוק של כפיות מרוחות בחימר עשוי כורכום ודבש. כן, זה טעים כמו שזה נשמע.
אבל משהו בזה מרגיש מבריא. אם זה ייכשל אני ארגיש הרבה יותר מסתם "מרומה". יש לי אוסף של מילים מאוד מדכאות בשביל לתאר את זה אבל נחכה לראות מה ילד יום.

אוספת את עצמי לקראת שבוע חדש.

אני יכולה לדמיין מנה טעימה של ירוקים קצוצים (מנגולד, רוקט וכאלה), עגבניות שרי, טחינה גולמית, שמן זית, לימון וכורכום. אולי עדשים מונבטים או מאש +כורכום וסומק.

דבש בכפית נשמע לי הרבה יותר סביר מאשר דבש עם כורכום, כך שנראה לי ששווה לשלב את הכורכום בחלק מהאוכל, ולאכול את הדבש בכפית. או בכוס מים עם לימון.

בריאות!

הרגישי טוב מותק.

_{אגב, אם זו "המחלה" אז שתדעי שהיא מסריחה נורא. כל מי שאנחנו מכירים "קיבל" אותה עשרות מונים קשה יותר מכל מחלה שעבר בעבר (לילדינו לא היו מחלות חום בשנתיים האחרונות. בודאי לא משהו כזה.) אני, לא חליתי קשה בכלל, ביליתי פה שבוע על תקן פלורנס ניינטינגייל, רק כשהיה ברור שהילדים יצאו מכלל סכנה, התפרקתי. יממה במיטה ואני נראית הרבה יותר טוב (רק נותרו שיעולים מעיקים.) את בטוחה שאין עכשיו רקע שפעתי גם אצלך?}

גם לי נשמע עדיף לפרק את החבילה של הדבש והכורכום. למה לסבול, יא עיני?

כך שנראה לי ששווה לשלב את הכורכום בחלק מהאוכל, ולאכול את הדבש בכפית

מה, ולהרוס לי גם את שאר האוכל? ככה מחרבים רק את הדבש בטעם של הכורכום

אבל תודה על המחשבה.

וואו, ניצן זה נשמע קשה. גם אצלנו אין מחלות. וטוב שככה. כי אין לי מושג איך להיות פלורנס ניינטינגייל.
אצלנו זה ספרטא - מי שחולה... שיבריא. ויפה שעה אחת קודם.

תרגישו טוב.

כי אין לי מושג איך להיות פלורנס ניינטינגייל.
מסתבר שלומדים על הרגליים. מניקים 24/7, מכינים הרבה לימונדות חמות והרבה הרבה בקבוקים עם מים פושרים כשהילדים קודחים "ממאאאאייייים" מתוך השמיכות, וזהו בעצם.
ספרטה זה גם אנחנו.

אבל בחביבות.

גוגוס, גם אני שולחת חיבוק ורפואה שלמה.

שבוע חדש מתחיל. אני, עקב הדרדרות בלתי מרוסנת, חייבת לחזור לדיאטת קנדידה החמורה שלי.
אני לא יודעת איך לעשות את זה, אז אני לוקחת את הפילוסופיה הגוגוסית ומתחייבת לעצמי לפרק זמן קצר. חמישה ימים, כמו אז-אז, ומה שיעשה בזמן הזה בטח יועיל.

שבוע טוב ובריאות רבה.

ואני עדיין על הגל! בתפריט- הרבה אבוקדו, עגבניות, ביצים, אגסים, אגוזים, תמרים... בקיצור, הבנתן, כאן הכל בסדר עכשיו. היה סופש מוצלח אצל ההורים, אכלתי מכל הבא ליד ובכל זאת, הוכתר כמוצלח. שולחת לכל החולות איחולי בריאות וחיבוקים.

מותר לי גם להצטרף?
אני קוראת כאן כל הזמן ומאוד מעריכה את הדרך שכולכן עושות. גם אני בדרך הזאת.. לא בדיוק טבעונאות אבל בלי גלוטן ובלי סוכר לא טבעי כבר שנה וחצי.
אני מן המכורות.... אבל נקייה.
רוצה לעודד שבאמת זה נהיה קל אם נמנעים לגמרי, עד כדי סלידה ממאכלים מסוימים שפעם היו הלחם וחמאה שלי. יחד עם זאת אני לא מעמידה את הסלידה במבחן הטעימה, כי אני לא בטוחה שהיא תעמוד בזה.
שולחת ברכת החלמה נעימה לכל המבריאות.

ניצן, לימונדה חמה זה יופי של רעיון. תודה. גם אצלנו ספרטה בחביבות. בעיקר מתחבקים ומלטפים כל הזמן אבל אין ממש טיפול חוץ מזה. נגיד... רטיות על המצח זה משהו שאני משאירה לאחרים וגם כל מיני פינוקי אוכל או עיגולי פינות שמאפשרים לעשות מה שברגיל נמנעים רק בגלל שחולים. כזה סוג של ספרטה.

מיכל בהצלחה רבה רבה. גם אני במשהו כזה. וגם מצאתי איך לתקוע את הכורכום בלי למות, איך לא חשבתי על זה קודם? בשייק הירוק, כמובן. הוא סופג הכל ואני פחות סובלת. יצא בהחלט שפוי.

יעל, איזו אלופה. ואיזה כיף לך. נהדר לשמוע.

דנה, welcome welcome, איזה כיף שהצטרפת. ותודה על העידוד. הוא אכן מעודד.

אני עדיין עם הדלקת. מרגישה קצת יותר טוב אבל זה בהחלט מורגש.
נסעתי היום לירושלים ולקחתי איתי המון אוכל בקופסה, בעיקר פירות. חזרתי הביתה עם חלק גדול אבל זה הזכיר לי שוב, בפעם המיליון, איזה ערך יש לקופסה כזו.
היא מונעת עיסוק בתחושות של רעב מעצם היותה. אין סיבה לחשוב על אוכל. אם אני רעבה אני שולפת ואוכלת. אין צורך לתכנן ולחשב ולהתחבט.
זו הקלה גדולה מאוד.

שליחה על ידי נטע* » 19 דצמבר 2010, 15:20

גוגוס, אם מתאים לך, יש כורכום בכדורים לבליעה (בתוספת פלפל שחור שמגביר מאד את ספיגת הכורכום) נדמה לי שזה שווה ערך ל-16 כפיות כורכום. אני נוטלת בגלל צרה אחרת וזה לא כ"כ מגעיל.

נטע, תודה. אין לי סיכוי עם כדורים. רתיעה גדולה מאוד.
שמחה בשבילך שמצאת לך פתרון ותודה על הטיפ לגבי הפלפל השחור. אני אבדוק את זה.

טוב, דחפתי כפית של כורכום לסלט וזה בסדר גמור. הוספתי גם פלפל שחור. שיהיה לי לבריאות.

חוסר תיאבון זה יותר מנורמלי, זה בריא במצבים כאלה. את לא מזיקה לתינוקת שלך, כי הגוף שלך מכיל מחסנים לשעת חירום. עכשיו תעצרי ותסתכלי לצדדים - ככה נראית שעת חירום. איזה מזל שזה לא במדבר? @}

ניצן, את סגורה על זה? יש לי חברות שצמו ואחרי פחות מ 24 שעות התדלדל להן החלב ובמקום זה הן קיבלו תינוקות עצבניים מאוד.
האמת היא שקשה לי גם ככה והמחשבה על תינוקת עצבנית במקום המותק החייכנית שיש לי כאן עושה לי רע.
מכירה סיפורים כאלה או שרק בסביבתי?

בת כמה היא? היא לא בת שבועיים, נכון? את תשתי הרבה, ותכניסי בערך אלף קלוריות ביום, למשך יום יומיים, בשתיה חיונית ומרפאה (כמו מרק עוף

, אבל גם לימונדה חמה, רסק ירוק עם כורכום, וכו')
יש לך מאגרים לשעת חירום? או שאת שחופה? והחברות?
אני לא רואה סיבה שתרד לך תפוקת החלב, וגם אם כן, אז באמת טיפ טיפה, ולא מספיק כדי לאיים עליה באיזשהי צורה. אבל אני חייבת לסייג שאני לא מבינה כלום ולא רופאה ולא ממליצה ובלה בלה בלה. אולי בשמת יודעת יותר טוב. למשל, מה קורה באפריקה כשהאמהות בתת תזונה...

אני לא ממליצה לצום אם את לא מרגישה צורך לצום. אני למשל, אפקטיבית, צמתי בימים האחרונים. לא כי החלטתי לצום, אלא כי לא היו לנו אנרגיות להכין אוכל, ולא היה רעב לאף אחד מיושבי הבית. שתינו מי דבש, לימונדות חמות, ליטרים של מרק עוף (או כמו ש{{}}לוטם מרווני לימדה אותנו לקרוא לזה "חליטת עוף") היום אכלתי שתי כפות דבש לא מחומם עם 4 שיני שום מרוסקות בפנים. זה צום לכל דבר ועניין, והיה מלווה בתינוק בן שנה ושבעה צמוד צמוד וחולה, ולא היו תלונות על כמות החלב, רק על המרחק מאמא...
צום זה לא יום כיפור.

לימונדות חמות
מה זה?

מים חמימים עם דבש ולימון

לא רותח.

ניצן, מודה שאני חשבתי על צום של יום כיפור. אין לי צורך בזה בכלל אבל בהחלט יש לי צורך להקל על העיכול. להכניס דברים במצב הרבה יותר נוזלי ופחות לעיס.
שמעתי אותך היטב. הולכת ליישם גם. מי היה מאמין שדברים כמו לימונדה חמה ודבש עם שום יעוררו בי חשק?
אם הקטנה מתלוננת אני שולחת אותה אליך. את נשמעת כרגע כזו ג'דה שנראה לי שאת יכולה להניק עוד אחת

שואלת את תחושת הבטן שלכן, כמה זמן לדעתכן לוקח לדלקת חריפה לעבור מעצמה בתמיכה של תזונה טובה וניסיון לשמור על אורח חיים רגוע (למרות מחסור חמור בשעות שינה)?

או כמו שלוטם מרווני לימדה אותנו לקרוא לזה "חליטת עוף"
חליטה מינרלית, אם אני לא טועה (-:

אני בגישה של ניצן, הרבה שתייה מהסוגים שניצן המליצה, לא לאכול אם לא בא לך כי הגוף שלך יודע מה הוא צריך.
בעיקרון לגבי ההנקה: כמובן אמהות באפריקה מיניקות עם תת תזונה בינונית ללא השפעה על החלב, רק בתת תזונה חריפה יש השפעה על החלב אבל זה מבחינת הויטמינים והמינרלים וכדומה.
בזמן מחלה קשה של האמא, יש תינוקות יונקים שירגישו הבדל, ויש שלא. זה מאוד מאוד אינדיבידואלי, ותלוי לא רק באמא אלא גם ביונקת המתוקה והחייכנית. בעיקרון, אם היא דואגת היטב לביקוש שלה, יהיה היצע... זה רק יכול להצריך קצת יותר מאמץ מצידה. זה הכל. אבל, משק הנוזלים בגוף שלך משפיע פה יותר מאשר המשק הקלורי הכללי או משק המוצקים, כך ששוב חזרנו לעצות הטובות של ניצן.

אם יש דלקת חריפה - אז מה את עושה
נסעתי היום לירושלים ולקחתי איתי המון אוכל בקופסה.
מה זה????
ככה את רוצה להבריא?
באתי לנזוף בך בחומרה! נסי לדמיין אותי בפרצוף מאוד חמור! (לא בטוח שזה לא יצחיק אותך עד העצם אבל תנסי, באמת יש לי פרצוף כזה במחסן)
מה שצריך זה:
א. מנוחה טוטאלית. יעני, להיכנס למיטה עם היונקת הקטנה ולנוח לנוח לנוח. להזעיק את העזרה-לשעת-חירום לא משנה מי (כי יש לך עוד איזה ילד שניים שלושה, לא מתחייבת כמה כי את זורה חול בעינינו שלא נכיר אותך (-: ), שיטפלו בכל הילדים, ויביאו לך למיטה תה/מרק עוף/לימונדה חמה/וכו'.
ב. כל מה שאמרת.

לי יש עוד פטנט סוף הדרך (-:
אבל זה רק לחובבי וודו! אני עושה לעצמי טיפול אייפק מומצא.
ככה:
אני רושמת על פתק ריק (ששום דבר אחר לא כתוב עליו) את התיאור של מה שיש לי. נגיד: "כל מה שגורם לבשמת לדלקת חריפה שמתבטאת ב..." (פירוט כל הסימפטומים).
שמה אותו בגרב ימין.
ואז עושה לעצמי עם טיימר טיפול מומצא. נגיד, חמש דקות מעלה ומורידה אנרגיה לאורך עמוד השידרה. כיוון שאדם לא יכול להעביר יד על עמוד השידרה של עצמו, אני עושה את זה מלפנים ומכוונת לעמוד השידרה ומדמיינת אותו מאחור לאורך התנועה. אני מקערת את כף יד ימין כאילו הולכת להעלות בה מים, מעלה אותה מתחתית האגן (כאילו מקביל לעצם הזנב) עד האמיגדלה (הנקודה הזאת של מרכז הגולגולת בקצה הראש), שם אני הופכת את כף היד כאילו יוצקת מים על האמיגדלה ומורידה את האנרגיה בחזרה למטה. שוב הופכת את כף היד ומעלה. ככה בתנועה רציפה וזורמת, מעלה ומורידה, מעלה מטה מעלה מטה מעלה מטה עד שמצפצף הטיימר.
אפשר לעשות את זה בישיבה או בשכיבה. איך שנוח לך, זה לא חשוב.
הכי חשוב: מתחילים מלמטה ומסיימים תמיד למעלה.
אני אחרי הטיפול שמה בד"כ על עוד חמש דקות (או על כמה שאני מרגישה שצריך) ונשארת עם הפתק למנוחה. אחרי המנוחה עם הפתק, מוציאה אותו.
אפילו שהטיפול בכלל לא מדוייק, זה עובד.
פעם העברתי ככה לאחותי דלקת כלשהי אקוטית (התקפלה מרוב כאבים) בתוך דקות. אבל כמובן שהיא אמרה שזה לא קשור לטיפול. פשוט במקרה, הכאבים הקשים נעלמו מייד אחרי שעשיתי לה את הטיפול חמש דקות P-:

בשמת תודה.
בהתחלה התקשיתי להבין מה רע באוכל בקופסה... עד שהכנתי וחתכתי וארזתי את נוזפת? חשבתי שאולי הבנת בטעות שזה אוכל מקופסת שימורים. בסוף הבנתי שכיוונת לנסיעה.

אין מצב למנוחה כזו. אני מסתובבת עם הדלקת הזו כבר שבועות.
אני משתדלת לנוח כמיטב יכולתי בין שלושת ילדיי (זורה חול? ועוד בעיניים? יודעת כמה זמן לקח לי ללמד את האמצעי שלי שחול זורקים רק אם אין איש בסביבה? ומאז אני חייבת לתת דוגמה אישית)

אהבתי את הטיפול שאת עושה לעצמך. האמת היא שניסיתי את זה כמה פעמים על עצמי בכל מיני ורסיות והסבלנות הקצרה שלי הכשילה אותי. אבל אולי אתן לזה צ'אנס נוסף.

אבל כמובן שהיא אמרה שזה לא קשור לטיפול. פשוט במקרה, הכאבים הקשים נעלמו מייד אחרי שעשיתי לה את הטיפול חמש דקות.
בלי להכיר את אחותך זה עושה לי חשק לומר שתמיד האנשים שהכי פחות מאמינים בניסים ונפלאות מכל סוג שהוא מתחברים חזק מאוד למקריות הקסומה של החיים כשזה נוגע אליהם.
אם תשאלי אותם אם הם מאמינים בניסים הם יחשבו שירדת מהפסים אבל מקריות מטורפת שכזו דווקא נראית להם סבירה ביותר.
והמרגיעון - זה גם אישי וגם אנושי...