לנוע לנוע

[בריג'י_נומושי*]

אז באו בכייף להתנועע ולפזז בבוגי במתחם התחנה ימי שישי בצהריים . ריקוד חופשי ואפילו חינמי

[תמי*]

מעניינת השיחה על החדר משלך.
גם אני סביב הנושא הזה מאז שיש לי ילדים (כבר לא מעט שנים).
כשבכורתי נולדה היתה תקופה שפינטזתי נואשות על חדר משלי, למרות שהיה חדר עבודה בבית (לי ולבן זוגי) עם פינת עבודה נוחה. החלום שלי נגע לחדר שלא צריכים לעבוד בו, חדר ילדים עבורי - עם מיטה וספרים וזמן לעצמי (הילדה ישנה איתנו). הפנטזיה הזו לא הרפתה כשנתיים. ולא ממש הצלחתי לעשות איתה משהו.
מאז עברו הרבה שנים והתחושה נעלמה.
בשנים האחרונות ארגנתי לי חדר נעים בבית לעבודה ולבהייה, ובכל זאת אני עובדת במטבח או בסלון.

[חני_בונה*]

נפלאות שאתן
אני מתאמנת בלהתמקד במה אני כן בתנועה במקום במה לא.: 3 פעמים בשבוע טאי צ'י ופעמיים פילאטיס מכשירים

[ציל_צול*]

וואו, חני, איזה הספק שבועי! אני אזהה אותך בפגישתנו הקרובה?

תמי, תודה על התיאור הזה. גרם לי לחשוב שאולי זה יעבור לי
וגם הציף בי מחשבה אחרת, שלפעמים מה שרוצים זה פשוט מה שמאוד שונה ממה שיש...
חדר העבודה שלי תמיד עם האיש, וכרגע ממש בסלון הבייתי, פרוץ לגמרי.
לעבוד עם האיש בחדר זה שונה מאוד מלהיות עם עצמי. זה כמעט כמו לקבל זמן זוגי כי אנחנו כל הזמן מפריעים אחד לשני בגלל תחומי עניין משותפים ואהבה גדולה לדיבור אינסופי.
אז ברוחה של חני אני מתבוננת במה שכן במקום במה שלא.
ועכשיו נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד

[נוודית*]

משהו שגיליתי בפיתולי החייםשלי זה שאפשר לפעמים להקל על צפיפות גיאוגרפית, ולמצוא מקום משלי על ידי גמישות בזמנים. למשל - לעבוד / ליצור בלילה, כאשר מתפנים מרחבים בבית. עבודה במשמרות. זה כמובן לא תמיד קל, ולא תמיד מתאים. אם יש לוחות זמנים במשך היום שמוכתבים על ידי ילדים למשל, זה מקשה. חוץ מזה אנשים שונים זה מזה מבחינת הנוקשות / גמישות של השעון הפנימי שלהם. אז זה לא מתאים לכל אחד, אבל זה כיוון שאפשר, אולי, עם קצת יצירתיות למצא המון מקום.

[חני_בונה*]

אני אזהה אותך בפגישתנו הקרובה?
זה בדיוק לוקח אותי למקום של מה אני לא עושה
בגלל אורח החיים היחסית חדש (שקשור בטיפול באימי) אני לא מוצאת את הכוחות ללכת או להשקיע באוכל.
ואז כמובן שהעליתי במישקל.
חמלה... סבלנות... כבוד לקצב.. כן כן מוכר

[טלי_ב*]

מגיבה קצת באיחור:

_הצורך בחדר פרטי, סגור, נראה לי כמו צורך במקלט בתוך סביבה לא ידידותית ואפילו ממש עוינת.
מה לגבי הגדרה רכה יותר? שזה צורך פשוט בשקט, מסביבה שיש בה המולה של ממש או אפילו סתם רחש?
נכון שזו עלולה להיות סביבה עוינת, אבל לא בהכרח._

אני התייחסתי לצורך הכלל-נשי בחדר, זה שוולף דיברה עליו. בספר היא בהחלט מדברת על סביבה שעוינת את הרצון של נשים ליצור (בניגוד לסביבה שאדישה כלפי הרצון של גברים ליצור). ואני חושבת שהתפיסה שלה לגבי מה נשים צריכות בשביל ליצור מושפעת מכך מההתנהלות בסביבה עוינת, והיום אני חושבת שיש לא מעט נשים שהסביבה שלהן ממש לא עוינת ואף תומכת.
בהחלט אני מסכימה שלא כל אישה שיש לה צורך אינדיבידואלי בחדר פרטי, פועלת בסביבה לא ידידותית. לגמרי מבינה שגם בתוך סביבה תומכת יכולים להיות דברים שמפריעים, ושלפעמים פשוט צריך שקט.

אני מרגישה לא בנוח לדרוש שקט או מרחב (לצורך התנועה שלי, למשל יוגה, שדורשת ממני רמה אחרת של ריכוז, בדיוק כמו כתיבה) בתוך החלקים הציבוריים של הבית. מי שזקוק לשקט שימצא לו פינה שקטה ולא יפנה את השאר כדי לייצר לעצמו שקט.

רק להבהיר, שמה שכתבתי לא היה בהתייחס אלייך אישית, חשבתי שאנחנו במין דיון כללי על הקונספט של "חדר משלך". אני לא מנסה לשכנע אף אחת שהיא לא צריכה חדר משלה, אם היא מרגישה שהיא צריכה. האמירה שלי הייתה יותר שלהתייחס לחדר פרטי כתנאי מינימלי ליצירה עבור כל אישה היה כנראה מדויק יותר בתקופה אחרת, ולא כל כך מדויק היום עבור נשים רבות (לא כולן כמובן, למרבה הצער).

ועדיין, מכיוון שגם אני חושבת שהפואנטה היתה לגמרי מרחבית וחומרית_ (בהודעה הקודמת כתבתי ש _וזו לדעתי הפואנטה ב"חדר משלך" (לפחות אחת מהן) - שיש איזושהי תנועה ( ) בין מה שהוא לכאורה פנימי, מחשבתי, רוחני לבין המציאות הפיזית החיצונית. אחד מתנהל מול השני. ), אני חושבת שלכל אחת יש את התנאים החומריים שהיא צריכה בשביל לעשות משהו שהוא כשלעצמו לגמרי לא חומרי.

בנוגע למה שכתבת על עצמך - בא לך להרחיב קצת על
אני כן יכולה לראות איך בשלבים מתקדמים יותר של ההתפתחות שלי אני אולי לא אזדקק ל"קביים" חומריים כאלה. אבל עכשיו אני זקוקה ואני מהרהרת בהגיון שמאחורי זה ?
לא כל כך הבנתי למה הכוונה ב"היגיון שמאחורי זה"?

[ציל_צול*]

אני התייחסתי לצורך הכלל-נשי בחדר
מסכימה מאוד עם מה שכתבת גם אחרי זה. מדייקת מהצד שלי שאני חושבת שכיום זה לא רק עניין נשי. אני חושבת שאנחנו חיים בעולם רועש ועמוס וכמעט לכל אחד, גבר או אשה, יש צורך בפינה הזו. יש משהו קסום בכך שהפינה השקטה והפרטית נמצאת שם גם כאשר לא עושים בה שימוש.
בעיניי הידיעה הזו, שיש פינה כזו שמחכה לי, מעוררת שלווה גם כאשר אני לא בתוכה. היא מהדהדת את המקום הפנימי השלו שיש בתוכי ושלא תמיד קל לי לשים לב אליו.
וזה קשור למה שכתבת בהמשך ושאלת -

אני כן יכולה לראות איך בשלבים מתקדמים יותר של ההתפתחות שלי אני אולי לא אזדקק ל"קביים" חומריים כאלה. אבל עכשיו אני זקוקה ואני מהרהרת בהגיון שמאחורי זה
אני חושבת שהייתי שמחה לזכור באופן נוכח וברור את כל החלקים שלי. הצורך שלי בהדהוד הזה, של החומר, למקום שבתוכי, נותן לי הרגשה של קביים.
וכמו עם כל תמיכה, אני תוהה האם היותה גורמת לי להאט את ההתקדמות שלי לחיים ללא התמיכה הזו.
יצא לי קצת סתום, אני יודעת. אולי תביני בכל זאת.

חשבתי שאנחנו במין דיון כללי על הקונספט של "חדר משלך"
אני מתקשה לנהל דיון כללי בלי להיות מעורבבת בתוכו. הערבוב הפרטי מייצר לי את המחשבות. מתנצלת אם זה מקשה.
לא הרגשתי שאת מנסה לשכנע במשהו בכלל. הבנתי את האמירה העקרונית שלך לגבי פעם ועכשיו, ופשוט הכנסתי את עצמי לתוכה.

[טלי_ב*]

אולי תביני בכל זאת.
אני חושבת שכתבת ברור ויפה. הבנתי, ועכשיו אני מעכלת את הרעיון ובודקת אותו לגביי.

מתנצלת אם זה מקשה.

בכלל לא! פשוט כתבתי כמה דברים נחרצים, ולא רציתי שיובן כאילו אני מתיימרת לומר אותם על החוויה שלך (-:

[ציל_צול*]

לא רציתי שיובן כאילו אני מתיימרת לומר אותם על החוויה שלך.
אפילו לא קרוב...

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מוסיפה את הצד שלי - רעיון שהוזכר בקצרה בדף שדיבר על סדר וניקיון:

שם אני הזכרתי את הצורך במרחב פרטי ורכוש פרטי, ונתתי את הטבע כחלופה לחדר משלי. ואז חשבתי על זה והחלטתי שזה לא הגיוני בעליל - מבחינה היסטורית, החדר הוא החלופה לטבע, ולא ההפך. המצב הטבעי הוא זה שבו יש מעט בני אדם על פני הרבה שטח, בבית/אוהל צפוף ואין פרטיות של ממש, אבל יש הרבה, המון, טבע. וכל מה שצריך בשביל חדר משלי זה לצאת מהבית ולהתרחק קצת.
ראיות נוספות לכך שזה המצב הטבעי אפשר למצוא בחוויות הילדות שלי שכללו לא מעט טבע, בסיפורים שסופרו פה מפי נשים על החירות המענגת שבטבע, ובספרים רבים ושונים בהם נשים וגברים מתרבויות שונות מספרים על חוויות ילדות, ולא רק ילדות, של מרחבים פתוחים ואת ההנאה מימים מלאי טבע ובדידות.

אישה במסע

[ציל_צול*]

החדר הוא החלופה לטבע, ולא ההפך
כמה נכון... תודה על התזכורת. מקווה לעשות שימוש בטבע בשנה הבאה, עם המעבר לחיי כפר בלב אחד האזורים הירוקים באנגליה (The Downs).

[ציל_צול*]

אני רואה ברכה בעמלי! וזה ממלא אותי שמחה גדולה.
מציינת לעצמי בסיפוק שגירדתי בהצלחה את החלודה שהצטברה בסוף השבוע הארוך. שישי שבת ראשון היו נטולי תנועה מהסוג המדויק הנחוץ לי. ביום שני הרגשתי טוב טוב איך משהו בי פשוט שקע, חלודה הצטברה, ופשוט התחשק לי לצלול לדפוס הקודם שלי.
כאשר יצאתי לקחת את הגברת הצעירה מהגן המצאתי סיפור שדחק את הריצה. מאוחר יותר המצאתי אחד שדחק את היוגה.
ראיתי את הסיפורים, רשמתי לפניי, ואמרתי - מחר יום חדש.

אז הברכה הראשונה היא שלמדתי משהו מהאופן שבו אני מעלה חלודה, ואני כבר מסוגלת להתבונן בזה ולנוע מזה הלאה במקום להתגלגל אחורה. בהחלט מבשר טובות.
והברכה השנייה היא שביום שלישי חזרתי לעצמי, רצתי, תרגלתי יוגה מופלאה במיוחד, טיפחתי את רצפת האגן , וחזרתי על כל זה גם היום. כבר אתמול קמתי בבוקר במצב טוב יותר, והיום, האח הידד, קמתי בבוקר עם גב פתוח לרווחה. עקב קיומו של הגידול שלי, גב פתוח לרווחה הוא מצב נדיר מאוד, שבא והולך, ואני מאחלת לעצמי שהפעם יישאר.

גם בריצה אני מרגישה שינוי של ממש לאורך התקופה הזו. את העלייה האימתנית בדרך לגן אני כבר צולחת כמעט בצעד קל, או לפחות חצי ממנה. וחשוב מזה - אני רצה אותה בחיוך.

והישג אחרון ומרגש מאוד - אני רצה וצועדת עם בתי לבית הספר של הבנים במשך עשרים דקות ברצפת אגן אסופה היטב. הפסקות קטנות בדרך, כי בעצירה של התנועה ברגליים משהו צריך להשתחרר ולגברת שלי יש תמיד איזה עניין שמבקש גם התעכבות. אבל כמסגרת כללית, עשרים דקות כאלה של תנועה מתחלפת ברצפת אגן אסופה זה הישג אדיר.

ובמידה מסוימת, אני מרגישה שבתהליך הזה כבר השגתי יותר מדי מכדי ללכת אחורה לתוך הזנחה של הגוף. ואף שזה כאילו על דרך השלילה, זה נתפש אצלי כחיובי וזה נעים לי. נעים לי שיש לי מה להרוויח, אבל שגם יש כבר מה להפסיד.

מזכיר לי קטע אהוב במיוחד מהספר "נולדנו לרוץ". הוא מספר על איש מקצוע בתחום שעקב אחרי רצים שונים ומצא שההבדל טמון בחיוך. אני מקצרת כאן מאוד, אבל הפואנטה היתה שהריצה הטבעית והזורמת אמורה להיות משהו שעושים בחיוך. הפנים רפויים וניכרת בהם השמחה של התנועה הטבעית, בניגוד לרצי האתגרים שכל חזותם אומרת מאמץ.
אז היום התאמצתי, אבל בחיוך גדול.

[נוודית*]

אני חושבת שבכל תנועה, התקדמות, יש נקודות עוגן כאלה, שברגע שמגיעים אליהן, הן כבר שלך, לא תדרדרי לאפס כל כך בקלות, אם בכלל. (כמו ב"מי רוצה להיות מיליונר?"). אני מדמיינת לי את זה כמו מישורים מבוססים על המדרון הזה, שטומן בחובו את האפשרות להיות חלקלק. בהינתן המישורים האלה, אפילו אם המדרון מתחלקלקל לו, וגולשים אחורה, יש סיכוי מצוין להתיישב על המישור הקרוב, ממנו אפשר לנשום, לנוח, ולהתחיל להתקדם שוב. ולהסתכל לעבר נקודת האפס מרחוק רחוק.

נשמע שביססת לך כמה מישורי אחיזה כאלה. זה כל כך מעודד שהם קיימים.

[ציל_צול*]

נוודית אהובה, אני מתה על המטאפורות שלך!
צפי למצוא אותן משוטטות פתאום במקומות אחרים

[ציל_צול*]

יש!!!
בוקר שני ברציפות של גב פתוח. קשה לי לתאר עד כמה הדבר הזה נדיר.
בהמשך לנוודית, יש לי כמיהה עמוקה שזה יהפוך להיות הבייס ליין החדש.
זה לא שאני לא מרגישה את הגב, אלא שהוא כאילו פונה החוצה לעולם. לא מתכנס לתוך כיווץ פנימי אלא פונה החוצה.
זה ממש מדהים.
כן, בהחלט, משהו זז שם.
ואני מרשה לעצמי בסתר לבי (עאלק "בסתר"... ) לפנטז על פרידה מהגידול שלי. יש עוד דברים שעשיתי בתקופה האחרונה (כמובן בקשר לתזונה, מי אם לא אני) ואם הדבר הזה עובד ומניע - בסוף אהיה זו שזוכה בכל המיליון

[ציל_צול*]

בתהליך אטי ומזדחל התארכו חמש הדקות של הבוקר שלי לעשרים.
זהו זה, זה פשוט כך.
איך זה קרה? כל פעם הוספתי עוד תרגיל או מתיחה או חיזוק או משהו. ממש משהו קטן שלוקח אולי חצי דקה.
וזה היה לי כל כך נעים עד שבבוקר שאחרי לא רציתי לוותר על זה.
אז יש לי עכשיו כמעט כל בוקר עשרים דקות שלי עם עצמי והגוף, בדרך כלל אחרי מקלחת חמה, בשקט, מאחורי דלת סגורה.
בסופן אני מרגישה כאילו הבוקר נפתח, וביחד איתו - העולם כולו. וגם הגב שלי...
זה אושר גדול.

בחלק מהימים אני יכולה להמשיך את זה לשעה שלמה של יוגה. זה יוצא לי לפחות שלוש פעמים בשבוע.
איך זה קרה?
הגעתי להבנה עמוקה וברורה שאני לא אעשה את זה בערב. כמעט לא משנה מה, זה לא יקרה בעבר.
מה שיכול להמתין לערב זה עבודה.
אני מרוכזת ויש לי שם פנאי והבית שקט כי הילדים הולכים לישון מוקדם. אז עבודה בערב ויוגה בבוקר.

תובנה נוספת - סופי השבוע האלה, שבהם אני מעלה שכבה דקה ועדינה של חלודה, לא נעימים לי בכלל.
בכל שבוע מחדש אני מתחילה להסיר אותה ויש בזה תחושה של בזבוז. הריצה של ימי שני תמיד כוללת מן תחושה של התנערות.
אז בשני סופי השבוע האחרונים (שכל אחד מהם נמשך על פני יומיים) החלטתי לנוע לנוע לפחות יום אחד.
זה לא אותו דבר, לא כולל ריצה, אבל זה משהו. להניע את רצפת האגן היטב לפחות יום אחד ולתרגל יוגה לפחות יום אחד.
בשבוע שעבר זה לא ממש הועיל. הריצה של יום שני היתה כבדה. נראה איך ילך השבוע.

אחרון להיום - מסתבר שכשעושים בכאילו ככה זה גם נראה.
השבוע, ובעצם - עשרת הימים האחרונים בערך, התנועה עם רצפת האגן היתה מן לצאת ידי חובה. לא הייתי בה. דאגתי תמיד לעשות משהו, וזה טוב מכלום, אבל הלב שלי לא היה שם.
התגובה של הגוף לא אחרה לבוא ואני ממש מרגישה את ההיחלשות. היום השקעתי בזה יותר ואני מקווה לחזור למסלול החיובי מאוד שבו יש תמורה ברורה לאגרה

[נוודית*]

I move, so I am
סרטון אנימציה יפהפה

[ציל_צול*]

אכן סרטון יפה ומרגש מאוד מאוד. הכי תנועתי שיש, באיזה אופן ממש עמוק.

ומכאן לשיתוף מהיום שלי.
אני מאושרת. כן, כן. וגם איכשהו גאה בעצמי. בכלל, אני שמה לב שהתנועה מוציאה ממני מילים שאני לא מרבה לשים בכתב.
היום תרגלתי יוגה ופשוט הבנתי באופן מלא עד כמה הגוף שלי השתנה מאז שחזרתי לנוע באמת. זה כאילו שאני יותר... חיה.
הגב שלי פתוח לרווחה כבר ימים רבים. הרבה תקתוקים שהגוף שלי היה משמיע (קנאקים) נעלמו או התרככו מאוד.
הגמישות שלי עלתה פלאים, ואצלי גמישות פיזית ורעיונית תמיד הולכות ביחד.
אני שמה לב כמה התחזקתי.
אני מרגישה שכרגע הגוף שלי הרבה יותר קרוב למימוש הפוטנציאל החי שלו ממה שהוא היה לפני שהתחלתי כאן.
וזה נעים לי בטירוף ומשמח אותי עד בלי די. בא לי לחגוג את זה ביג טיים.

כדי לדייק אני מוסיפה שהתזונה שלי בזמן הזה, ובייחוד בשבועיים האחרונים, פצצה. אז אם אני נשמעת קצת בהיי אתן יכולות לדעת מה אני אוכלת. מאה אחוז חיוני בהנאה עצומה.

[ציל_צול*]

ומעניין לעניין - עברה שנה מאז קניתי את 'נעלי החמש אצבעות הראשונות שלי'http://www.feetus.co.uk/footwear-c1/vib ... -shoes-p28. מאחר ואלו פחות או יותר הנעליים היחידות שאני נועלת, הגעתי למסקנה שמותר להתפנק פעם בשנה.
החלטתי לרכוש זוג נוסף הרבה יותר קייצי. וקרה לי משהו מפתיע ומצחיק.

לעין בלתי מזוינת יהיה קשה לתפוש את ההבדלים האמיתיים בין שני הזוגות, חוץ מזה שהחדש כולל הרבה פחות בד למעלה. הוא מינימליסטי מאוד.
החלקים שלא רואים זה שהסוליה הרבה יותר צרה, כלומר, היא יושבת ממש רק מתחת לעור כף הרגל ולא בולטת הצידה אפילו לא במילימטר, והיא גם דקה בדיוק במילימטר אחד יחסית לזוג הישן.
זה נשמע כמו כלום. ענייני מילימטרים.
בכול זאת, צעדתי בהן היום לראשונה והרגשתי כאילו עוד שנייה אני נופלת. הרגשתי הרבה פחות יציבה.
זה כל כך הצחיק אותי. אני הולכת כבר שנה בנעליים שבקושי אפשר לקרוא להן "נעליים" וכאשר מגלחים מהן מילימטר מפה ומשם אני אשכרה מרגישה את זה וחשה חסרת יציבות.
בחיי שלא העזתי לרוץ בהן.
אחרי כמה זמן התרגלתי והתייצבתי אבל הפואנטה היא שזה פשוט שוס בעיניי.
אני מתה על כל דבר שמגדיל את הרגישות שלי ואת יכולת הדיוק שלי. וזה בדיוק מה שזה עשה.
תענוג מפתיע.

[ציל_צול*]

כמה מילים מהתקופה האחרונה.

שקעתי לגמרי ביוגה. אני מתרגלת בערך שעה כמעט כל יום, בהנאה עצומה. בכל פעם נוסף עוד תרגיל ועוד תרגיל וכבר לא מתחשק לוותר על אף אחד מהם כי הגוף... הגוף אומר את התודה שלו כל כך יפה, כל כך ברוך. זו מוסיקה נעימה מאוד וכל מה שמתחשק לי זה לשמוע אותה עוד ועוד ועוד.
החשק לריצה - נעלם כלא היה. לא יודעת לאן. אולי רץ לאיזה מקום רחוק ושכח איך לחזור.

משהו על כאב וסיבולת - בהתחלה כאב לי. כאשר נכנסתי ליוגה חשתי כאב של ממש. לא גדול ולא נוראי אבל כאב. החלודה של הגוף לא התגרדה בקלות.
אני לא אוהבת כאב ולא סיבולת ולא מאמץ ולא כוח רצון. ובכל זאת משהו שם קרא לי לתת איזה פוש.
כל פעם שהגעתי לתנוחה שקשה לי התחשק לי להימנע ממנה. ודרך הראש בחרתי לא להימנע אלא לשהות, לנשום, לפעמים לקצר או להקל באיזו דרך. עשיתי את זה ברוך אבל גם במאמץ בו זמנית.
זה השתלם לי מאוד, וכפי שכבר אמרתי - העמיק את המחשבות שלי בנוגע למאמץ.
במהות של שינוי אני בכלל לא בעניין של מאמץ. בפועל, אני יכולה לראות דרך הגוף זמנים ונסיבות שבהן הוא הדבר הכי מתאים. מן משוכה כזו שאם עוברים (לאו דווקא בקפיצה או בתנופה) מגיעים לאנשהו נעים וטוב.
אז אני חושבת על זה. על שינוי ומאמץ ועל הקשרים ביניהם, ומרשה לעצמי לפתוח מחדש את הנושא ביני לביני.
אחת האפשרויות שאני חושבת עליהן היא להסיר את התווית השוללת מהמאמץ ולנסות לבדוק בכל פעם מחדש - מאמץ מתאים? מה ארוויח ממנו? אולי במקרה מתחשק לי להתאמץ?
לא יודעת, בודקת.
מנסה לעשות איזו הבחנה מושגית בין הפעמים האלה שבהן מאמץ מתאים והפעמים שבהן מאמץ מעורר התנגדות, אפילו לא תמיד במודע.

עוד דבר שקרה זה שזנחתי את רצפת האגן. יש לי תחושה עמוקה שהיוגה שבחרתי לי והרכבתי ממש למידותיי עובדת שם היטב אבל ברכות גדולה. שמשהו בזה מדויק יותר.
שמה את זה לעצמי במודעות ולבדיקה בעוד פרק זמן כלשהו, כי האיבר הזה יודע לדבר איתי.

אחרון על היוגה בשבילי - יוגה היא סוג של דיוק. למרות שאני מתרגלת משהו שבהחלט לא נובע ממסורות מדויקות, בשבילי זו תקשורת מאוד קרובה אל הגוף. ויש משהו בשעת הדיבור הזו שנחוץ לי מאוד כרגע. זה שקט, זו תנועה, זו שיחה מאוד נעימה שבה אני כאילו סוקרת את עצמי מבפנים ויודעת איפה אני. בתוך העומס של החיים אני מרגישה שזה מספק צורך מאוד דחוף שלי. לא תמיד אני מבחינה בו כשהוא עולה אבל כאשר מגיע זמנה של היוגה פתאום זה מתחוור, עד כמה נחוץ לי הזמן הזה עם עצמי לשיחה טובה.

[תפילה_לאם]

שקעתי לגמרי ביוגה. אני מתרגלת בערך שעה כמעט כל יום, בהנאה עצומה.
וואו! נהדר.
וגם כל הכבוד לך שאת מצליחה להבין כמה זה חשוב ולפנות לכך את הזמן הדרוש.


אז אני חושבת על זה. על שינוי ומאמץ ועל הקשרים ביניהם, ומרשה לעצמי לפתוח מחדש את הנושא ביני לביני.
מתאים לי מאוד מאוד לעסוק בזה עכשיו, ואשמח לקרוא את תבנותייך לכשתגענה, כי אחרי שקראתי בעיקר בדפי החיוניות המלצות לקצב אטי של שינוי, להימנעות ממאבקים וכו', השתכנעתי וניסיתי ללכת בדרך הנוחה והרגועה הזאת. (השינוי שאני מתייחסת אליו הוא השינוי התזונתי, אבל מן הסתם יש השקה בין הדברים. מקווה שלא תוקעת לך בדף דברים יותר מדי לא קשורים...) והיה לי נחמד לגלות שאני אוכלת עוד ועוד מאכלים טובים, אבל גם לא להתאמץ לשנות. רק שמה שיצא הוא שהוספתי מאכלים חיוניים ולצדם לא רק שהשארתי מאכלים ממש לא חיוניים אלא שאפילו הגברתי את אכילתם.
ועכשיו אני מתכננת להתחיל בצורה מתוכננת ו - כן - מאומצת לשנות ולהחליף את התפריט שלי, כי הקצב האטי הזה נראה לי אטי מדי, וחבל לי לגלות שייקח לי עשרות שנים אם בכלל להיפרד מקמחים ומסוכרים מעובדים.

[ציל_צול*]

כל הכבוד לך שאת מצליחה להבין כמה זה חשוב ולפנות לכך את הזמן הדרוש.
אני חושבת שזה עובד כי ההבנה באה ממש ממש מהגוף. מתחברת רגע אליך מהצד של המזון - זה כמו שאת מבינה מצוין כשהגוף קורא לך לאכול שוקולד או בכיוון אחר - כשהוא ממש מבקש משהו מזין.
זה בא לי מהגוף כחוויה חזקה ולכן אני שקועה בזה. אני מרגישה כאילו אין לי ברירה אלא לפנות את הזמן לזה כי אני פשוט... חייבת.

אני מתכננת להתחיל בצורה מתוכננת ו - כן - מאומצת לשנות ולהחליף את התפריט שלי, כי הקצב האטי הזה נראה לי אטי מדי
אז הנה, אנחנו מתחילות ביחד בשלב התובנות
בואי נראה אם אני מבינה אותך. האם יהיה מדויק לומר שיש לך דחף פנימי חזק לתכנן? כלומר, שאולי זה נראה כמו החלטה מהראש אבל בעצם זו נביעה פנימית עמוקה שדוחפת אותך?
וגם - אם את שמה לב לזה שהקצב אטי לך מדי סימן שהוא כנראה באמת אטי. שיש בך תנועה שרוצה לזוז מהר יותר ואיזו החלטה שקיבלת מהראש (=זוז לאט) בעצם מעכבת אותך.
מה דעתך על זה?
אני אשמח להגיב אם יהיה לך חשק לענות ככי גם אותי זה מעניין.
1) הרעיון שהחלטות שקיבלנו בעבר מתוך צורך לא נבחנות מחדש ובעצם הופכות להיות החלטות מהראש שכבר אין בהן צורך
2) תשומת לב לזה שהשינוי שלנו נע בקצב אטי מדי או מהיר מדי ומה בעצם עושים עם זה

זה נכון לכל נושא, ומבחינתי הדף הזה נפתח כדי לרתום "תוכן" לצורך דיון בשינוי ותנועה. כך שהתוכן של השינוי לא ממש משנה. אפשר לנוע לנוע בכל דבר.

[ציל_צול*]

תפילה, אגב דפי החיוניות שלי חלק שמיני , אולי שווה להזכיר ששינוי מוטב לעשות בקצב שמתאים לדרישה לשינוי ואין ממש משמעות לאטי/מהיר אלא לדיוק בהתאמת הקצב לדרישה.
אז מאיפה זה בא, הנחת האטיות הזו?
מזה שמערכות שכבר התקבעו לא אוהבות שמזיזים להן את הגבינה (בדרך כלל...) ולכן הנטייה הכללית, כעיקרון מנחה, היא לאטיות.
אבל אני באמת חושבת שכאשר עולה הצורך לזוז מוטב פשוט לזוז. כל מה שצריך באמת לזכור זה שאם גילית שהתנועה היתה מהירה מדי אז תאטי. מבלי להחשיב את זה ככישלון או כל שיפוט אחר. פשוט לומר לעצמך - אה, זה כנראה היה מהיר מדי, אבדוק לי עכשיו קצב אחר, קצת יותר אטי. וכך עד שתמצאי את הקצב הנכון לשינוי שלך.

[נוודית*]

~ לדעתי יש הבדל בין מאמץ, לקצב (מהיר מידי / איטי מידי). זה לא בדיוק אותו נושא (שניהם מעניינים

~ הנושא של מאמץ "טוב" - מאמץ "רע", מאד מעניין. אני חושבת שמאמץ הרבה פעמים ממש טוב לנו, נחוץ אפילו, ומספק. לפעמים זו גם הדרך הטובה ביותר או היחידה להתקדמות. אם אני מדמה אותנו למכונה - זה טוב למכונה לעבוד בהספק גבוה, למצות את היכולת שלה. לא טוב לה לעבוד יותר מידי נגד חיכוך חזק, או נגד המבנה שלה או התכנון שלה, או אם יש תקלה / מכשולים. אם אני אנסה לחזור מן המשל אל הנמשל - אולי טוב לנו להתאמץ כאשר אנחנו יכולים לעשות את זה עם המבנה (הגופני, הרגשי) שלנו, ולא נגדו, עם הזרימה שלנו, כאשר אנחנו יכולים ל"שמן" את התהליך, לעטוף אותו ברכות מסוימת, לוודא שאין תקלה שאנחנו מתאמצים כנגדה, מכשול בלי עביר שעדיף לפנות קודם.

אני רוצה להכיר את עצמי מספיק טוב, ולהקשיב לעצמי מספיק בתשומת לב כדי לדעת מתי המאמץ עובר את הקו שלי, בין מאמץ חיובי למאמץ שלילי. אני יודעת שיש נקודה כזו, כמו נקודת השובע, שאני יכולה לזהות אותה, במקרים הטובים. במקרים הפחות טובים, אם אני ממשיכה מעבר אליה (לאכול, להתאמץ) - יש מחיר מסוים לשלם. הרכות היא מפתח כאן, אני לגמרי יכולה לחשוב על מאמץ רך, וכשאני חשה אותו ככזה, אני מרגישה יותר ביטחון להתקרב אל הקצה.

עוד משהו שיכול להיות קשור - האם הצורך או הרצון להתאמץ בא מבפנים (אני מרגישה שאני רוצה להמשיך ללכת לאורך הנהר) או מבחוץ (אני הולכת עם קבוצת אנשים ולא רוצה לפגר, להיות יוצרת דופן). המקור של המוטיבציה משפיע על אופי המאמץ, להרגשתי.

ואחרון, לבינתיים - אם אני מתאמצת, עולה בעליה, אבל רואה את נקודת המנוחה הבאה, הישורת הקרובה, המאמץ יותר רך ושמח ואופטימי מאשר מאמץ עיוור, בלי לדעת כמה עוד צריך לדחוף, לטפס. כשהמאמץ שמח הוא גם מחזיר כוחות, ולא רק גוזל אותם. אחרת מגיעים לסוג של יאוש וזה מאמץ מזיק.

[ציל_צול*]

נוודית, כל כך אהבתי מה שכתבת.
מגיבה כרגע רק לנקודה אחת בסוף -
אם אני מתאמצת, עולה בעליה, אבל רואה את נקודת המנוחה הבאה, הישורת הקרובה, המאמץ יותר רך ושמח ואופטימי מאשר מאמץ עיוור, בלי לדעת כמה עוד צריך לדחוף, לטפס
אני חושבת שנקודת המנוחה היא משהו שיש לי אחריות לייצר בעצמי. זה מחזיר לנקודה הקודמת שלך של מקור המוטיבציה.
אם אני צריכה מנוחה אני אמורה לעצור, בלי קשר לזה שיש ישורת או אין. כלומר, לא להיות תלויה בתנאים החיצוניים בכלל.
ואהבתי את השימוש שלך במושג "עיוור". כי בתחושה שלי המודעות היא עיניים פקוחות שרואות היטב ולעומק. אם אני במודעות לעצמי אז המאמץ שלי לא יכול להיות עיוור. הוא לא תלוי בכלל בחוץ.
אם אני מטפסת הר, אני לא חייבת להתייחס לפיסגה שלו כסוף הדרך (והלוא בכל מקרה אצטרך לרדת, ויש ברכיים שעבורן הירידה קשה מהעלייה...). הפיסגה היא עוד נקודה. אני אגיע אליה בזמן הנכון.

כשהמאמץ שמח הוא גם מחזיר כוחות, ולא רק גוזל אותם.
מסכימה כל כך. ואולי אפשר אפילו לחשוב על המילים בהקשר הזה. נגיד - כשהמאמץ שמח (או רך, כמו שהצעת קודם) הוא נותן כוח ולא רק עושה בו שימוש. כי ה"גזל" מניח משהו שנוגד את הכוונה שלך. שייך למאמץ אחר.

יו, איך אהבתי מה שכתבת. הרגשתי שאנחנו לגמרי באותו ראש.

[נוודית*]

אני חושבת שנקודת המנוחה היא משהו שיש לי אחריות לייצר בעצמי.

לגמרי. אכן לא התכוונתי לשום דבר חיצוני. הכוונה שלי היא שאני יכולה לראות, לדמייו, או לחוש את הגל שהמאמץ שלי ינוע בו, את העליה, את השיא, ומאד חשוב - את הירידה, הדעיכה. אחרת זה כמו ללכת עם ראש בקיר, לא כדאי

[תפילה_לאם]

זה נכון לכל נושא, ומבחינתי הדף הזה נפתח כדי לרתום "תוכן" לצורך דיון בשינוי ותנועה. כך שהתוכן של השינוי לא ממש משנה. אפשר לנוע לנוע בכל דבר.

הממממ... כיוון שראיתי שאישה שוקלת לעורר מחדש את הדיון בדפי החיונות, וכיוון שבכל זאת עיקר הדף הוא תנועה, וכיוון שהעלית הרבה שאלות (מעניינות) בקשר למה שכתבתי - נראה לי שארצה להמשיך את הדיון הזה שם.
לצערי, זה לא יהיה עכשיו. עמוסה מאוד מאוד, אבל מקווה לשוב ולפתח את הנושא בהקדם.
בינתיים... חג שמח!!! @}

[ציל_צול*]

נוודית, אהבתי את הרעיון של מאמץ כגל. מתחבר לי.

תפילה, מאה אחוז, וחג שמח גם לך.
מציינת שזה שהנושא הוא תנועה של הגוף קשור רק בכך שזו נקודת ההתחלה שלי לדיון בנושא. זה לגמרי לא מחוייב המציאות להינעל דווקא על התוכן הזה. מה שמעניין אותי באמת זה תנועה של שינוי. במקרה שלי, תנועה של הגוף היא טריגר טוב כרגע למחשבות על שינוי.

[ביישניתית*]

כל כך הרבה כותבות מעניינות, כל כך הרבה מחשבות שנותנות מקום לשינוי.

בתקופה האחרונה הרגשתי שאני מעכלת דברים: דברים שקראתי כאן, את ההרצאה שרוזמרין הביאה, והרצאה של גאבור מאטה שהביאה אותי לקרוא את הספר שלו על הפרעת קשב וריכוז.

הדימוי שהולך איתי הוא דימוי של קשר, שמתי שמנסים לפתוח אותו ומנסים למשוך בקצוות, נראה שהקשר באמת מצטמצם, כשלמעשה הוא נחנק וננעל. וכשמרפים מהקשר ומרווחים, הוא יכול להיפתח.
אבל לי יש תחושה שהעולם הולך לכיוון לא מרווח. עולם העבודה, היחסים האנושיים, איך שהכלכלה עובדת, הכל הולך לכיוון הנועל. נניח, בעבודה שלי שאני אוהבת, וגם את הבוס אבל יש תחושה של מצוקה וחוסר (חוסר זמן, לחץ). יש אמירות ציניות כאלה, של אף פעם אין זמן לעשות דברים כמו שצריך ואנחנו מנסים לשרוד. נהייתי רגישה לדיבור כזה. זה גורם לי להינעל. (יש לי כאן עוד הרבה מחשבות לגבי זה שאני יוצרת את המציאות שלי, ואיפה נכנסת הפרשנות שלי והבחירה שלי על מה להתמקד) אני מרגישה שיש משהו ממש עמוק, אני מרגישה שבמוח הזוחלי, שמרגיש סכנה, נדחף להישרדות, מפעיל מנגנונים "נמוכים" כמו קורבנות, ולצידה ההיפך מקורבנות ("איך נתקוף את הבעיה?"). ונובטת אצלי השאלה - איך להפסיק לפחד? איך לספר לנשמה שלי שהיא יכולה כבר לעבור את השלב הזוחלי, ולהיעמד על שתיים?

[ציל_צול*]

עולם העבודה, היחסים האנושיים, איך שהכלכלה עובדת, הכל הולך לכיוון הנועל
וואו, ביישניתית, כמה שהתחברתי לעיון הזה!
ממש מדויק גם לי. התחושה הזו של צמצום ולחץ שנוגדים את הרצון שלי ומעוררים בי התנגדות של ממש. הינעלות, כמו שכתבת.

אז את אומרת - לחץ ותחושה של "יש פחות" או "יש מעט" (מאבק על משאבים? מחסור של ממש?) דורכים לך על הכפתור של הקורבנות והתוקפנות ומייצרים פחד.
מקווה שדייקתי בצמצום הזה ולא עוררתי פחד נוסף

תוהה - מה קורה לך אם את מאמצת את ההבנה שהנשמה שלך בעצם לא בשלב זוחלי אלא כבר עומדת על שתיים מזמן ומדי פעם התחושה הזו "רק" עוצרת אותה, מעכבת אותה?
אני שואלת את זה כי הנטייה שלי היא להניח הנחה נדיבה (במובן שהיא הכי מרחיקת לכת לטובתי שאפשר) ואת כל מה שפחות נדיב לסייג ולהקטין ולהפוך לזמני ותלוי נסיבות.
אני מוצאת שזה מנגנון שמקל עלי.
ואז - אין בעצם פחד קבוע ואין נשמה זוחלית ברגע הזה. יש חיים שלמים של עבודה שאת אוהבת ובוס שאת אוהבת (זו המעטפת הרחבה) ונשמה עוצמתית שהולכת מזמן על שתיים, ובתוכה יש רגעים שבהם את ממש רואה נסיבות שמעכבות את ההתפתחות שלך. אם תפסיקי לראות אותן (=להיות במודעות מלאה כלפי מה שקורה) סביר שהנסיבות האלה יעוררו בך פחד. כל עוד את מודעת אליהן ורואה את "המשחק" הזה שלהן את לא יכולה לפחד.
איך זה נשמע? כמה מזה רחוק ממך מאוד? כמה מזה מנגן על איזה עצב שמבקש את המוסיקה הזו שתבקע ממנו?

[ביישניתית*]

אז את אומרת - לחץ ותחושה של "יש פחות" או "יש מעט" (מאבק על משאבים? מחסור של ממש?) דורכים לך על הכפתור של הקורבנות והתוקפנות ומייצרים פחד.
מדויק מאוד

אני שואלת את זה כי הנטייה שלי היא להניח הנחה נדיבה (במובן שהיא הכי מרחיקת לכת לטובתי שאפשר) ואת כל מה שפחות נדיב לסייג ולהקטין ולהפוך לזמני ותלוי נסיבות.
אהבתי. אם הנסיבות החיצוניות נראות לא נדיבות, עדיין ניתן להתבונן בנדיבות.
יאללה, מנסה את זה!

[ציל_צול*]

יאללה, מנסה את זה!
אין עליך! מתה על הרוח הספורטיבית שלך
תהיי נדיבה ושתפי איך זה מתקדם.

[ציל_צול*]

מעדכנת במשהו בשמחה - יש כבר דברים שנצברים. התקופה מספיק ארוכה בשביל שזמן קצר בלי תנועה לא יזרוק אותי אחורה לגמרי.
זה משמח אותי מאוד כי אין לי חיבה יתרה לתנועה הזו ברברס, גם כשאני מקבלת אותה יפה, או שמא אומר - בהכנעה.
כל החג לא זזתי. והאמת, גם לפניו זה היה במרווחי זמן גדולים מהרגיל.
ובכל זאת, נתתי לעצמי היום דקה של תשומת לב וראיתי שהגב שלי עדיין במצב טוב. איתגרתי אותו בכל מיני משיכות קטנות והוא לא התקומם.
זה אידיאלי בעיניי ומזכיר לי חלק מההתפתחויות בתזונה שלי. מצב כזה שבו מתחילים להרגיש תדירות ועוצמה במקום מצבי אפס ואחד.
טוב מאוד. באמת טוב מאוד.
יאללה, הולכת לעשות יוגה

[ביישניתית*]

מצב כזה שבו מתחילים להרגיש תדירות ועוצמה במקום מצבי אפס ואחד.

כל כך יפה. כמו מה שואמרים על סוד - פותח דלת איפה שנראה היה שיש רק קיר.

ומחשבה משלי - כשמתבוננים ברגישות ואהבה, מבחינים בתנועות קטנות ולא בתוצאות. מבחינים בתנועה ובשינוי, ואז הם גדלים. ועבורי ותרגיל השפע שלי:
מבחינים בשפע המצבים
איפה שהיה אפס ואחד מגלים את צפיפות המספרים הממשיים
יורדים לדקויות עד אין חקר, או מכיוון שעיסקנן בשפע,
דקויות רבות חקר

[ציל_צול*]

כשמתבוננים ברגישות ואהבה, מבחינים בתנועות קטנות ולא בתוצאות
ביג טיים!

[ציל_צול*]

קרה לי משהו מעציב אך גם מלמד.
בשבועיים האחרונים כמעט שאיני נעה נעה.
הגב שלי חזר למצבו הקודם וזה לא כיף.
החלק המלמד - הרגשתי בהילוך אטי את ההתכווצות שלו בחזרה, שריר אחרי שריר.
אז עכשיו אני יודעת, למשל, בדיוק בדיוק מה מקור הכאב. אני יודעת בדיוק מוחלט מהו השריר הראשון שמתכווץ על העצם שלא בדיוק נמצאת במקום שלה. ומיהו זה שבא אחריו.
כלומר - הבנתי לגמרי את המנגנון הזה של סגירת הגב שלי, שבכלל לא היה לי מוכר.
מבחינתי עד היום, באיזשהו שלב בחיים הגב שלי פשוט איבד את הגמישות שלו והתחיל ליצור תחושות עמומות של אי נוחות מתמשכת.
אז היום ברור לי לגמרי איך זה התחיל ומה אני יכולה לעשות בנידון.

לתחושתי זה היה כמו לצפות בסרט שמוקרן אחורה בהילוך אטי. עוד סוג של תנועה. תנועה מפענחת.

[ביישניתית*]

אני יודעת בדיוק מוחלט מהו השריר הראשון שמתכווץ על העצם שלא בדיוק נמצאת במקום שלה. ומיהו זה שבא אחריו.

איזו רגישות ודיוק!
התהליך של הפתחות והתכווצות השריר נשמע ממש כמו מעגל הסמסרה, וההתבוננות שלך במצב הזה באופן עדין ולא שופט נשמעת כמו הדרך לנירוואנה...

[ציל_צול*]

ההתבוננות שלך במצב הזה באופן עדין ולא שופט נשמעת כמו הדרך לנירוואנה...
מפחדת לפתוח פה לאיזה שטן קטן שבטח יבוא עוד מעט, אבל...
אחרי שכתבתי מה שכתבתי נפתח לי הגב. הוא פשוט נפתח. וזה למרות שביום וחצי שחלפו מאז רק העמסתי על עצמי דברים עודפים מכל מיני סיבות.
ובכל זאת, כתבתי והגב נפתח. אני מודה ששמתי לב לזה כבר אחרי שקמתי מהכתיבה אבל סירבתי להאמין. כי זה פשוט מטורלל כזה, נכון?
אבל חי נפשי שכך קרה.
ואני פשוט... אני פשוט... המומה.
חיכיתי עם זה כי לא האמנתי, ובכל מקרה העומס של היומיים האחרונים היה אמור לכווץ הכל בחזרה, נכון?
אבל לא. לא.
אני לא מבינה את זה. כלומר, אני כן מבינה. ובכל זאת... זה לא נורמלי הדבר הזה.

[ציל_צול*]

מה שכן, נקודת הכאב התפוסה עדיין שם. אבל קטנה כזו. רק המקור עצמו.
כמו לחישה, שכדאי שאעשה משהו כדי שהיא לא תצטרך להזכיר את עצמה שוב.

[ביישניתית*]

אחרי שכתבתי מה שכתבתי נפתח לי הגב.

טוב, אני גם לא אפתח פה לאף אחד, אבל בשקט : _ווהו

[נוודית*]

שוב משתפת בדברים שנתקלתי בדרך. הפעם - על התנועה מפי מי שחי בלי תנועה בכלל. מעורר השראה, וכתוב כל כך יפה ומדויק, שבמקום לצטט משפטים פה ושם, אני מקשרת את כל הפוסט

[ציל_צול*]

וואו, נוודית, וואו.
אין לי מילים.

[אל_הלב*]

וואו, מעורר השראה לא להתמסכן.

[נוודית*]

קישור למאמר, מעניין בעיני, על Article]גמישות המוח 52[/po].html
יש תקווה!

[ציל_צול*]

נוודית, מ-ר-תק!
אהבתי את האבחנה היפה בין המוח הפלסטי למוח האלסטי (מי אמר אפקט גומיה ולא קיבל? אפילו במוח!) וגם את זה שהמוח משתנה רק כשזה חשוב לו ולכן יש חשיבות גדולה למשמעות של הפעולות שלנו בעיניי עצמנו.
מאמר נהדר ומעורר חשק והשראה.
תודה רבה.

[ציל_צול*]

חוזרת לכאן עם מחשבות. מחשבה אחת, בעצם. טוב, נו, שמינית הרהור.
אני עסוקה רבות בחיפוש זמני תנועה על חשבון זמן שבוודאות לא מוקדש לעבודה.
לא יכולה יותר לזלול מזמן העבודה שלי.
אז אני מציעה לעצמי לקום יותר מוקדם בבוקר וכל פעם לומדת מחדש שזה לא יקרה. פשוט לא יקרה.
ואני מציעה לעצמי לצאת לצעוד בערב וגם זה לא קורה.
מתבוננת בזה. כי זה רעיון ממש ממש טוב. למשל, הצעידה בערב. אני כבר מבינה מה האתגר שם (לפתוח משבצת פעילות נוספת אחרי שהיום כאילו נגמר).
ואני מתקרבת לרצון לנעוץ שיניים באתגר הזה ולא רק להכיר בקיומו.

שלב ראשון שאני שוקלת - להתמודד עם המחשבה הזו "היום נגמר".
אפשרות לפעולה - לצאת כאשר הבית עוד תוסס, למשל אם האיש משכיב את הילדים לישון.
הבאסה האפשרית - כשאני אחזור עדיין יחכה הברדק של הבית ואחד הדברים הכי שווים בארגון היום שלי זה שהברדק הזה נעלם עד שבע וחצי.
הולכת לבדוק את זה בשבוע הקרוב.
השאלה שלי - האם יש שם איזו אבן שיכולה לזוז ממקומה למרות קיבעון של שנים?

[יעלפו_מהמושב*]

ואני מתקרבת לרצון לנעוץ שיניים באתגר הזה ולא רק להכיר בקיומו.
אוהבת לקרוא אותך. אוהבת את הפירוק הזה לגורמים. כמו מרשם ל- איך להפיל אסימונים באחורי הראש.

[ביישניתית*]

חוזרת כדי לספר על הניסוי - להניח הנחות נדיבות על עצמי והמציאות.
ובכן היה מאוד מעניין. מכיוון שהאוטומט שלי הוא ממש לא להניח הנחה נדיבה, עצם העצירה הזאת וההתבוננות, יצרו מצב שבו יכולתי לשאול את עצמי - האם אני באמת צריכה להניח כרגע הנחות בכלל? אולי אני פשוט יכולה להיות עם מה שקורה? אין לי מילים לתאר כמה זה שונה בשבילי. זה כמו מתחיל לפרק רשת בלתי נראית סביבי. אני לגמרי ממשיכה בניסוי.

[ציל_צול*]

אוהבת את הפירוק הזה לגורמים
גם אני.
וגם אותך

עשיתי מעשה ויצאתי להליכה. החלטתי כן לסיים עם ענייני הבית, אבל מאחר ואני מלכת התזמונים (סליחה על חוסר הצניעות, אבל זה באמת ככה) אז עשיתי ה-כל ויצאתי מהבית עוד לפני שנהיה שקט של ממש. כך, לא הייתי בתחושה הזו של "פותחים משבצת חדשה". זה פשוט היה המשך של היום. סידרתי, ניקיתי, הכנתי דברים למחר ויצאתי. שוופ...
צעדתי לי 40 דקות באוויר קריר, ובעקבות השיחה בדף של בשמת ווידאתי שהירח יורח מעלי.
ועכשיו שבתי הביתה ממש רעננה ועם חשק גדול לעבוד.
בבוקר יגיתי יוגה לאיזה עשרים דקות טובות אז אני מבסוטה.

מחשבה מחלישה - יש פה אלמנט של מאמץ. אני מרגישה אותי. יותר מדי תכנון. אני לא אוהבת דברים שמסתדרים רק אם כל התנאים מדויקים.
אז אני שמה לב לזה...

[ציל_צול*]

האם אני באמת צריכה להניח כרגע הנחות בכלל? אולי אני פשוט יכולה להיות עם מה שקורה? אין לי מילים לתאר כמה זה שונה בשבילי
קיבלתי עכשיו שני טון השראה, בלי לדעת בכלל איזו הנחה שחררת ובקשר למה. מדליק!
את אלופה ואין כמוך. תהיי נדיבה ותמשיכי לשתף בבקשה.
<כל הסיפור של הנחות נדיבות - מאיפה זה בא לך פתאום? פספסתי משהו? רק אל תפסיקי>

[יעלפו_מהמושב*]

_ווידאתי שהירח יורח מעלי.

בבוקר יגיתי יוגה_

"כי מיץ לא מחליב, אבל חלב מחמיץ"? הפכתן למאיר שלו ופספסתי את זה?

[ציל_צול*]

בכלל לא פספסת
לפעמים יש לי מצב רוח כזה לשיבושים של רוני ונומי. הם מצחיקים אותי.
את הילדים זה לא מצחיק בכלל. בשביל זה יש מבוגרים...

[ביישניתית*]

<כל הסיפור של הנחות נדיבות - מאיפה זה בא לך פתאום? פספסתי משהו? רק אל תפסיקי>

את שואלת באמת? ממך כמובן!
והנה הציטוט מהמאסטרית:

הנטייה שלי היא להניח הנחה נדיבה (במובן שהיא הכי מרחיקת לכת לטובתי שאפשר) ואת כל מה שפחות נדיב לסייג ולהקטין ולהפוך לזמני ותלוי נסיבות.

[ציל_צול*]

אה... במונחי באופן זה היה לפני שנים, ובאמצע עוד היה דיון בהכלה והנחות נדיבות בדף שלי אז חשבתי שיצא לנו סלט דפים.
שום סלט ושום דפים.
כל הכבוד לך. את אשכרה עושה...
וואו, איך מרגש. כיף לך.
תספרי עוד?

[ביישניתית*]

בכיף.

בגלל שהיה לי קשה לזכור את זה באופן יומיומי, אז קרה משהו באופן טבעי - כל פעם שחשתי אומללה, שאלתי את עצמי מה ההנחות שאני עושה כאן והאם ייתכן להניח הנחה יותר נדיבה על עצמי, ועל הסיטואציה.
וככה כל מיני הנחות כמו - אני תמיד מחכה לרגע האחרון, אני אף פעם לא מצליחה לעשות את זה לבד כמו כולם, תמיד מנסים להתנכל לי כאן, התחילו להיות בסימן שאלה.
שמתי לב להמון הנחות קורבניות שקשורות לעבודה, למערכת היחסים שלי ובכלל לחיים.
מה שלא בא לי בקלות אלו ההנחות הנדיבות. החלטתי שכרגע נדיבות בשבילי היא לשים בסימן שאלה את ההנחות הלא נדיבות. זה כבר נתן מקום לאור להיכנס.
האפשרות שבאמת אין לי מושג, הרגיעה אותי בצורה שלא צפיתי. אני חושבת שהיה לי קשה לתחזק את הנראטיבים שרצים לי בראש. והאמונה שאני יכולה לשרוד בלי סיפורי מסגרת, נראית יותר קרובה מאי פעם....

[ציל_צול*]

יקרה, הלב שלי עלה על גדותיו מהתיאור הזה.
פשוט כך.

בלי סיפורי מסגרת. או שמא נאמר - סיפורים בכלל?
תודה רבה על התזכורת. אני זוכרת רוב הזמן אבל לפעמים ההדהוד הזה של מישהי אחרת עם החוויה שלה הוא עוצמתי כל כך.

[ביישניתית*]

[ציל_צול*]

היום הבנתי שאני יכולה לתחמן את עצמי. זה לא מזהיר אבל זה עובד.
לפחות עד שהמערכת שלי תלמד שמתחמנים אותה ותתחיל להתנגד.
אני מקווה שעד אז כבר לא אזדקק לתחמנות ולכן לא יהיה לי אכפת.

מה עשיתי? אחרי המקלחת הלכתי לעשות רק את החמש דקות של "בוקר טוב לגוף שלי".
מה קרה בפועל? עוד תרגיל ועוד אחד ועוד אחד וכך חלפו עשרים דקות.
ביום המסוים הזה לא הייתי מתחילה לו הייתי יודעת שזה ייגמר בעשרים דקות כי בתפישה שלי אין לי פנאי לזה כרגע.
זו כמובן שטות מוחלטת, ובכל זאת, כך נשמעת ההתנגדות שלי היום. ברוכה הבאה ונעים להכיר

וחוץ מזה יש לי מחשבות לא סימפטיות על אורח החיים הישבני שלי. כל הקונספט הזה של שעות בישיבה על המחשב, לא משנה בכמה תנועה הן מתובלות, לא הגיוני.
מצד שני, כשרואים מה הולך כרגע בחוץ, זה דווקא נראה קצת יותר סביר
לא יודעת, משהו בבחירה הזו מדגדג לי שינוי. אני בהמתנה לבית החדש ומתעתדת לקבע בתוכו עמדת עבודה עם הליכון. אבל עד אז כבר בוער לי בטוסיק, תרתי משמע...

[ביישניתית*]

יש לי מחשבות לא סימפטיות על אורח החיים הישבני שלי.

גם לי. ויותר מזה - יש לי תזכורת חיה לכך שזה לא בריא. כלומר, באמת חיה. הכלבה שלי. היא כל כך מבואסת בימים שאני יושבת בבית הרבה (ואז גם היא יושבת). ממש אפשר לשמוע אותה רוטנת. נהיית עצובה. היא כל כך נהנית כשהיא פעילה. ומאחר והיא הרבה יותר מפותחת ממני מבחינת הקשבה לגוף (ועוד הרבה בחינות, שאצטרך למנות בדף יוחד שיוקדש לנושא הזה) אני יודעת שגם אני בעצם מבואסת באותו זמן. רק שאצלי זה מוסווה ע"י הפעלתנות של המוח שלי, שמסתנכרנת עם אותו צג מהבהב.

[נוודית*]

VTlXttQL]מסביב לעולם ב 360 מעלות Yk[/po]#t=16
שלוש דקות שמתעדות מסע בן 600 ימים, 36 ארצות.

[לב_שומע*]

אני רוצה לספר על חוויה טובה שהיתה לי. היום.

ציל צול, אני מרגישה כמו אדם שדוהר לתוך דלת פתוחה, רוצה לקבל את ההזמנה הפתוחה שלך בדף שלי, ומוצאת את עצמי שועטת בדהרה פנימה, בלי להגיד שלום, להציג את עצמי, וכו' וכו'...

היתה לי היום שיחת טלפון עם אדם שמשמעותי לי. שיחה שחיכיתי הרבה זמן ליזום אותה. שאהיה מכוננת נכון. בסוף כמובן נטשתי את הצורך במדוייקות מושלמת... ועשיתי אותה ממקומי הבלתי מכוונן. ומשוה בשיחה הזאת נגע בי.
וכשהיא הסתיימה, לפתע מצאתי את עצמי עומדת מול המראה בחדר שלי, עמידה ברגליים מקבילות, ונעה.
נעה מחלק גוף עליון בלבד. זה התחיל עם קצת תנועות ידיים של בלט, עמידה ראשונה, ששית, של ידיים, המשיך לקצת תנועות ידיים מהסוג המשוחרר, והמשיך לאיזו תנועה חלקה לגמרי, כשכל חלק הגוף העליון, או בעצם בעיקר ידיים, רוקד תנועה זורמת לחלוטין משלו, עם חילופי סגנונות חלקים כאלה, זורמים, באמצע.

עכשיו, כל זה קורה אחרי כבר כמעט שנתיים של סיפור עם קרסול שמונע ממני לנוע.
ופתאום יצא כל החלק של לימודי תרפיה בתנועה שנה א, כל מה שחשבתי שכבר אין, והוא היה ב-יש כל כך גדול.
והידיים? ממתי ידיים אצלי, יודעות לעשות כל כך הרבה דברים?
זה היה לגמרי מבפנים החוצה וזורם לחלוטין ומנקז הרבה רגש שנאגר שם.
והכל היה בסדר.
והגוף הרגיש בטוב.
ואני לא יכולה, לא יכולה ולא רוצה, לספר עד כמה זה לא מובן מאליו, כי אני רוצה לספר עכשיו רק את המובן מאליו, רק את הטוב הקיים, הנצחי.

כותבת ומוחקת וכותבת ושוב מוחקת וכותבת ואז שוב מוחקת את הצורך הנצחי לומר לעולם למה זה לא מובן מאליו.
מוחקת כי זה מובן מאליו. לתמיד.
רק את הטוב ואת המובן מאליו אני רוצה לספר פה נוכח כאן. עכשיו.

[נוודית*]

להזכר בתנועה הראשונית שלנו, זורמת ותמימה. הגוף - ללא כל חסימות ונוקשות, והנפש, גם היא - רכה וזורמת, ללא מעצורים, מאפשרת כל תנועה.
לרקוד כמו פעוט

@}

[ציל_צול*]

לב שומע יקרה, פספסתי לגמרי את מה שכתבת כבר מזמן. סליחה, כי זה כתוב ישירות אלי ופשוט לא ראיתי את זה בכלל. מקווה שעוד תשובי לכאן לקרוא.

רוצה לקבל את ההזמנה הפתוחה שלך בדף שלי, ומוצאת את עצמי שועטת בדהרה פנימה, בלי להגיד שלום, להציג את עצמי, וכו' וכו'...
פחחח....
למי אכפת? בטח לא לי. העיקר שאת כאן
<וזאת בניגוד לסבתי הפולנייה בכל רמ"ח ושס"ה, שגם כשאני מבקרת היא שואלת למה אני לא באה לבקר אותה. וכשאני עונה - אבל סבתא, אני עכשיו כאן, בואי נשמח שאני כאן ואנחנו ביחד, היא אומרת לי - את צריכה לבוא יותר >

לב, הסיפור שלך מקסים ונוגע מאוד.
ואני לא יכולה להתחייב על זה, אבל אני חושבת שאני ממש מבינה על מה את מדברת. ממש מרגישה הזדהות גדולה מתוך חוויות דומות שהיו לי.
המילה שעולה לי בראש היא שחרור. וגם... חופש.
כאילו כבלים שאי אפשר לראות בעין מורמים ממך.

[ציל_צול*]

נוודית, תודה על זה.
התרוממות רוח על הבוקר ותחושה של זיכרון ישן, טוב כזה, מאיך בטח הייתי פעם...

[נוודית*]

כיוון

הבוקר הלכתי בבית מחדר לחדר, מרחק קצר מאד. אחרי כמה צעדים, פתאום עלתה לי מחשבה שאולי שכחתי משהו בחדר הקודם, מחשבה אחורה. מייד כשהמחשבה עלתה, התבלבלו לי הרגלים וכמעט נפלתי אפיים ארצה. חשבתי לעצמי שכנראה אין מקום בראש לשני כיוונים בו זמנית, זה משבש את התנועה.
ואז חשבתי שאולי זה נכון לכל תנועה לקראת משהו, תנועה מכוונת. אם עולה מחשבה בכיוון אחורה, אולי עדיף לעצור לרגע, לפנות למחשבה הזו מקום משלה, בלי לערבב עם המחשבות קדימה, ואז להמשיך בתנועה קדימה. או לשנות כיוון. אולי הקושי, הבלבול, הפחדים עולים מהערבוב של הכיוונים בו זמנית, והפרדה תאפשר רגע נקי של בחירה מחודשת.

אולי זה סמלי שההבנה הזו עלתה בי בבוקר של פרידה (קצת עצובה) מיפן.

@}

[נוודית*]

כדור

לפעמים הדרך האפקטיבית למקום שאנחנו רוצים להיות בו היא דווקא לנוע בכיוון ההפוך אליו. אני חושבת שאולי ההוויה שלנו היא כדור, ממש כמו העולם. לא תמיד מנקודת המבט שלנו ברגע מסוים אנחנו יכולים לתפוס את המימדים והכיוונים של הכדור שלנו. על הכדור יש המון מסלולים מנקודה לנקודה, המון אפשרויות. כמו טיסות - יש נתיבים ישירים, ויש כאלה עם עצירות ביניים. לפעמים צריך להמתין שעות רבות בשדה התעופה, לפעמים צריך לרוץ כדי להספיק לשער של הקונקשן. לפעמים הנתיב היותר קצר יהיה דווקא זה שנדמה לנו שהוא הליכה אחורה.

@}

[אישה_במסע*]

מחשבה:

התחלתי ללמוד. ויוצא לי להסתכל על מעברים, ובמקרה שלי, על המעבר מלשמוע או לקרוא משהו מעניין ללמוד ליניארית. התבוננויות שלי:
לפעמים המעבר קורה מעצמו, אם אני מצליחה לתפוס נקודת יציאה נוחה מהקריאה, ולומר לעצמי שאם אני ארצה אני אחזור לקריאה ולהתחיל מתמטיקה. ואז אני נסחפת פנימה בכייף.
לפעמים זה לא מצליח, ואז המעבר מלאכותי וכולל התנגדול וכוח רצון כדי להתגבר עליה. ולדעתי זה בסדר. כל עוד המאמץ הוא במעבר עצמו, זה בסדר. כל עוד המצב יציב.כל עוד אני שמחה במתמטיקה ולא משתעממת וזורמת בכייף. פה אני רואה את ההבדל בין פרקי הפתיחה המשעממים לבין הלימוד עצמו שהוא מעניין. ומשום כך עלה עוד מעבר - המעבר החוצה. לא להישאר ללמוד על אחת עשרה וחצי בלילה.
וכאן יותר קל לתפוס נקודת יציאה. למצוא איזו שאלה טכנית או משעממת או סתם ארוכה, או שאלה שדורשת חשיבה ואני מנסה לפתור ולא מצליחה, מחסור בריכוז.

אז בעצם שתי התבוננויות: לראות מתי מעברים באים בקלות ולתפוס את הנקודות האלוץ
אם אין נקודת יציאה נוחה בזמן הקרוב ובכל זאת משיקולים אחרים ההחלטה היא להפסיק אז מותר להשתמש בכוח הרצון, ואפילו כדאי, אם שני המצבים הם יציבים.

[נוודית*]

להיות עם עצמי

סדרת ניסויים שעוסקת בשאלה האם אנשים נהנים פשוט להיות עם עצמם ועם המחשבות שלהם, מגיעה למסקנה שלא. רוב המשתתפים במחקרים לא נהנו, ואפילו סבלו מבילוי זמן עם עצמם, בלי גורמי עניין נוספים (אנשים, ספר, מחשב, טלפון).

באחד הניסויים, המשתתפים חוו שוק חשמלי (שיכול לגרום כאב מסוים, אבל לא מסוכן בכלל). אח"כ הם נשאלו כמה היו מוכנים לשלם כדי להמנע מהשוק החשמלי. בשלב הבא, המשתתפים (אלה שהיו מוכנים לשלם כדי להמנע משוק חשמלי) התבקשו לשבת בחדר, עם מחשבותיהם בלבד, במשך 15 דקות. ניתנה להם האפשרות ללחוץ על כפתור, שיגרום להם לקבל שוק חשמלי (כנ"ל, כאב קל, לא מסוכן). להפתעת החוקרים (ששיערו שאף אחד לא ילחץ על הכפתור) - שליש מהגברים, ורבע מהנשים לחצו על הכפתור. גבר אחד לחץ על הכפתור 190 פעמים.

אישית אני מוצאת שהיכולת לא לשעמם את עצמי היא אחת היכולות שחשוב לי לפתח ולשמר, אני רוצה אף פעם לא לפחד, ותמיד להנות מהשהות עם עצמי ועם מחשבותי.

[נוודית*]

לדבר עם עצמי

הרבה אנשים מדברים עם עצמם כדי להניע, לעודד, לתמוך, לעורר מוטיבציה.
מחקר טוען שדיבור אל עצמי בגוף שני - "אתה יכול", יותר אפקטיבי מאשר דיבור בגוף ראשון - "אני יכול".
החוקרים מעלים השערה שדיבור בגוף שני מתקשר ומתחבר לתמיכה שמקבלים מבחוץ, בעיקר בילדות. השערה.

אני לא יודעת כמה המחקר הזה מעמיק וממצה. מרגיש לי קצת... ראשוני. אבל השאלה בהחלט מסקרנת אותי. ניסיתי לחשוב איך אני מדברת אל עצמי. אני חושבת שכך וכך, זה משתנה, אבל כן מזהה נטיה לדיבור בגוף שני.

איך אתן מדברות אל עצמכן?

[ציל_צול*]

כמה דברים נהדרים נכתבו פה. איך פספסתי את כל זה?
תודה על חומרי המחשבה. עוד אשוב בהמשך היום או מחר להרהור משותף.

הרהור לעצמי - החיים שלי בתנועה מטורפת ממש. סוג של הילוך מהיר. והגוף - בקושי בקושי מקבל את שלו. אם אני משחררת בתשומת לב כמה קנאקים אני מרגישה שטיפחתי את עצמי משו משו. זה כמה קשה המצב.
זו למידה שכבר מוכרת לי. שהחיים זזים מהר הגוף זז לאט. ויש לי תקווה לאתגר את הדפוס הזה אבל בינתיים אין לי אפילו משאבים להתחיל לחשוב איך עושים את זה ואיזו התנסות לבדוק.

[ציל_צול*]

כנראה אין מקום בראש לשני כיוונים בו זמנית, זה משבש את התנועה
הזכיר לי חוויה שתיארתי כאן מזמן, שרצתי במעלה גבעה בשמחה וקלות וברגע שחשבתי מחשבה בכיוון הפוך (לא שמחה, לא קלה) נהיה לי כבד ולא נעים.
כך שאני מסכימה. וחושבת שזה נכון גם מנטאלית וגם פיזית.

אם עולה מחשבה בכיוון אחורה, אולי עדיף לעצור לרגע, לפנות למחשבה הזו מקום משלה, בלי לערבב עם המחשבות קדימה, ואז להמשיך בתנועה קדימה. או לשנות כיוון
אני לרוב פועלת אחרת. לא יודעת מה עדיף.
אני אומרת בשקט למחשבה שהולכת אחורה - חכי, אל תברחי, עוד אחזור אליך, אבל כרגע זה לא מתאים כי אני באמצע מחשבה קדימה. ואז ממשיכה עם מחשבת הקדימה שלי.
לפעמים אני זוכרת לחזור למחשבה שהנחתי בצד ולפעמים לא. פשוט כי כבר אין בה צורך יותר

[ציל_צול*]

לפעמים הנתיב היותר קצר יהיה דווקא זה שנדמה לנו שהוא הליכה אחורה.
את כוכבת זן של ממש.
אהבתי מאוד והסכמתי מאוד. אני מרגישה שהמחשבה הזו תדרוש ממני חשיבה מחוץ לקופסה אם ארצה להתנסות בה ברגע נתון של קבלת החלטה לאן ללכת.
אבל עכשיו, משזרעת אותה במוחי, אולי היא תהיה לי יותר נגישה.
תודה על זה.

[ציל_צול*]

אישה, הבנתי מה את אומרת. אבל בגלל שיצאה לך מן כתיבה בסגנון מתמטי כזה קצת היה לי קשה להגיב על זה מתוכי.
כלומר, הבנתי, אבל זה לא שחרר מתוכי משהו תגובתי.
אז תודה על השיתוף @}

[ציל_צול*]

אישית אני מוצאת שהיכולת לא לשעמם את עצמי היא אחת היכולות שחשוב לי לפתח ולשמר, אני רוצה אף פעם לא לפחד, ותמיד להנות מהשהות עם עצמי ועם מחשבותי.
מזדהה לגמרי.
מה שכן, מרגישה שזו לא יכולת שאני צריכה לפתח או לשמר. אני מרגישה שזו פשוט מי שאני וזהו זה. אין לאן ללכת עם זה.
התכונה הזו לא תתמעט לי או תתגבר לי. היא מאוד יציבה אצלי, מאז ומעולם.

איך אתן מדברות אל עצמכן?
לגמרי בגוף ראשון. ממש משונה לי לחשוב על עצמי מדברת איתי בגוף שני.
כמו שאני אומרת לעצמי - אני עצובה, אני כועסת, אני שמחה, כך אני אומרת - אני יכולה, קשה לי, תכף אסיים וכו'...
באמת אנשים מדברים עם עצמם בגוף שני? כמה מפתיע...

[נוודית*]

אני אומרת בשקט למחשבה שהולכת אחורה - חכי, אל תברחי, עוד אחזור אליך, אבל כרגע זה לא מתאים כי אני באמצע מחשבה קדימה. ואז ממשיכה עם מחשבת הקדימה שלי.

צודקת, זו אופציה טובה מאד. במיוחד באמצע מעלה הגבעה
תודה!

[נוודית*]

_מה שכן, מרגישה שזו לא יכולת שאני צריכה לפתח או לשמר. אני מרגישה שזו פשוט מי שאני וזהו זה. אין לאן ללכת עם זה.
התכונה הזו לא תתמעט לי או תתגבר לי. היא מאוד יציבה אצלי, מאז ומעולם._

גם אני תמיד חשבתי שזו תכונה בסיסית שלי, שתמיד הייתה ותמיד תהיה. אבל לאחרונה חשבתי סביב זה, ואני נוטה לחשוב שזה לא מובן מאליו, זה לא "פשוט כאן". אני חושבת שכשהייתי ילדה ונערה זיהיתי את היכולת הזאת בי, והערכתי וכיבדתי אותה, ותרגלתי אותה. לא עם תוכנית אימונים ממשית או משהו כזה, אבל עם סוג של מודעות. עם הבנה שזה לא טרויאלי, ושזה חשוב לי ואני אוהבת את זה. להיות מסוגלת להיות עם עצמי נטו. זה לא פשוט כי זה טיפה אקסצנטרי, זה קצת נגד הזרם שמשדר לילדים - "לעשות משהו עם עצמך", להיות עם חברים. התבודדות והתכנסות הן לא תכונות שמעודדים כל כך בחברה המערבית. אפילו לא לדקות ספורות.

מכיוון אחר לגמרי - בתקופות של מחשבות טורדות, קל להתפתות להסחות. ממש כמו אוכל נחמה. יש כל כך הרבה אופציות לשעשועים ועניינים חיצוניים, שקל לשקוע בהם, ולדחוק את המחשבות הצידה.

אז בעצם, להיות עם עצמי זה מהלך עם שני קצוות. להיות עם הריק, ולהיות עם העומס. שליש מהגברים ורבע מהנשים מעדיפים מכת חשמל

[נוודית*]

באמת אנשים מדברים עם עצמם בגוף שני? כמה מפתיע...

אני חושבת שדי הרבה. זה הניחוש שלי. אולי כי מדברים אל דמות פנימית בתוכם.
אני לפעמים ככה ולפעמים ככה. ופעם אולי אני אספר לך איך אני פונה לעצמי בגוף שני

[ציל_צול*]

אולי כי מדברים אל דמות פנימית בתוכם
כן, אבל הדמות הזו זה הם עצמם, לא?
זה קצת מזכיר לי את ההורים והסבים שמדברים על עצמם בגוף שלישי מול הילדים. בחיי שמעולם לא הבנתי את זה. אל עצמי בגוף ראשון ועל עצמי בגוף שני. זהו זה.
אבא שלי פעם נתן לזה הסבר מתוק מאוד. הוא אמר שככה הילדים שומעים המון פעמים את המילה "סבא", כי גם הוא חוזר עליה כל הזמן,
ואז מתחילים לחזור עליה בעצמם. והעונג שהמילה הזו הסבה לו היה עצום ולכן היה לו אינטרס לקדם את זה כמה שיותר מהר


התבודדות והתכנסות הן לא תכונות שמעודדים כל כך בחברה המערבית. אפילו לא לדקות ספורות.
נכון.

שליש מהגברים ורבע מהנשים מעדיפים מכת חשמל.
כמו להעדיף סיגריה, לא?
פעם סיפרתי בדף אחר איך התנדבתי בוילה טונרי בבוליביה. עבדנו עם בעלי חיים ביער, כאלה שנאספו אחרי התעללות או חיי קרקס. העבודה היתה כייפית אבל גם מתישה ולא היו הפסקות מובנות ביום הארוך. רק מי שעישן ירד למטה לנהר וחזר אחרי עשר דקות בערך.
זו היתה תקופה שעישנתי בה ממש ממש מעט אז שמרתי את הסיגריה שתיים היומיות שלי לזמן העבודה. אחרת לא הייתי מצליחה לגרד תירוץ לקצת זמן עם עצמי. מעניין שבאותה תקופה לא עלה על דעתי לבקש על הפסקה בלי תירוץ. כי זמן לעצמי זה פשוט לא משהו שהרבה אנשים מבינים.

[נוודית*]

אני גם משתאה על הדיבור על עצמי בגוף שלישי. זה מאד מאד מוזר לי, ולפעמים אני גם חושבת שזה בעייתי. פחות אולי בהקשר של סבים וסבתות, יותר בהקשר של אמא ואבא. אני חושבת שיש בזה משהו מנכר ומרחיק.
דיבור אל עצמי בגוף שני לא מרגיש לי מוזר, קצת פיצול, לא נורא

[נוודית*]

לשחות או לשקוע Sink or Swim

הבוקר נתקלתי במקרה (שוב) בביטוי הזה. תמיד הוא נשמע הגיוני כזה, כשהוא מופיע בהקשרים של עידוד ומוטיבציה. פתאום חשבתי לי - זה ממש לא נכון. אלה לא שתי האופציות היחידות.
אפשר לצוף.

למעשה זה אחד הכישורים הראשונים שבוחנים לפני קורס צלילה - היכולת לשהות במים בלי לשחות ובלי לשקוע. פשוט לשהות.
הביטוי הנפוץ הנ"ל מאד משקף את הדחיפה הבלתי פוסקת למאמץ, להתקדמות, ואת ההפחדה שאם לא נזוז מהר, נרוץ במירוץ - נשקע ונטבע.

ואני אומרת שאפשר לפעמים פשוט לצוף. נשימה עמוקה עוזרת. הרפיה עוזרת. הכי כיף בעולם.

<אזהרת מסע: עוד משלים ודימויים מעולם הים והצלילה אולי יגיעו בהמשך >

[ציל_צול*]

הזכרת לי את publish or perish מהעולם האקדמי.
כאילו שאין זמן שבו "צפים" במחשבות ותכנוני ניסויים ולמידה והבנה מה בכלל צריך לחקור.

הזכרת לי גם את הנחת העבודה הקבועה שלי - במקום שבו נדמה שיש רק שתי אפשרויות יש בהכרח טעות.
אף פעם אין רק שתי אפשרויות.

מכאן נובע שביטויים כאלה משקפים את הנטייה האנושית המוכרת לחלוקה ואבחנה וצמצום, יותר משהם משקפים תופעה אמיתית או רעיון חשוב.
רוב החיים שלנו נמצאים באיזשהו אמצע, אבל נטיות ההצטיינות של העולם מקשות עלינו להכיר בזה.

[ציל_צול*]

ומכאן בהמשך ישיר למחשבה שלי על הבוקר.
התגלגל לפתחי בוקר חריג בתקופה האחרונה, שבו לא נסעתי לבית החדש ולכן אני יכולה, תיאורטית, לנוע לנוע
אבל אין לי חשק.
למה? כי מה זה שווה לנוע לנוע רק יום אחד, כאשר ברור מראש שמחר לא יהיה וגם לא בכל השבוע שאחרי זה? מה הטעם לזוז בלי שזה יהיה חלק משיגרה כלשהי?
אני רואה שחסרה לי כאן חולייה. החולייה שאומרת - לנוע זה נעים בפני עצמו ולכן אפשר ואף רצוי לעשות את זה בלי מטרת על גדולה של טיפוח/בריאות/חיוניות. בלי קשר לכלום, פשוט כי זה כיף.
במחשבה שלי, נכון לעכשיו, מול ערימת הדברים שאני צריכה לעשות, לעשות כיף זה לא משהו שנשקל בכלל.
תקלה, אני יודעת.

[נוודית*]

רוב החיים שלנו נמצאים באיזשהו אמצע, אבל נטיות ההצטיינות של העולם מקשות עלינו להכיר בזה.
כל כך נכון. איזה עול מיותר יושב על אנשים רוב חייהם. כמה חבל.

[רק_מה*]

עכשיו, ממש הרגע לאסוף את רצפת האגן פנימה עד הבטן. לדמיין ספירלה עולה כלפי מעלה. לשחרר כל מה שמעל ולנשום

(אתמול בדקתי את רצפת האגן אצל פיזיותרפיסטית, וקיבלתי ממנה ״מתנות״)

[ביישניתית*]

<אזהרת מסע: עוד משלים ודימויים מעולם הים והצלילה אולי יגיעו בהמשך happy >

נפלא, מחר אני הולכת לשחות. ואולי רק לצוף.

רוב החיים שלנו נמצאים באיזשהו אמצע, אבל נטיות ההצטיינות של העולם מקשות עלינו להכיר בזה.

אני אפילו לא רואה בזה הצטיינות. רק דרישה מתמדת לפונקציונליות.

[ציל_צול*]

דרישה מתמדת לפונקציונליות
יכולה להסביר?

[ביישניתית*]

כותבת ומוחקת המון פעמים. יש לי הרבה על הלב בנושא הפונקציונליות. יוצא לי לא מסודר, אבל נתחיל.
מעולם לא הייתי יעילה. וביליתי את רוב חיי בתחושת בושה איומה ונוראה. אנשים לידי מפרפרים בקצב לא ייאמן, ואני מחפשת משהו בגוגל, בוהה באוויר ואז שותה כוס מים.
בחברות שאני עובדת בהן זה בכלל בדיחה. אני ציפור מוזרה. באיזה שלב שמעתי על הסלואו מובמנט, ועל מניפסטים הדוגלים בעצלנות. וחברים - אני לא אקרא לעצמי עצלנית, כי ככה אבא שלי היה מעליב אותי כשהייתי קטנה - אבל מצאתי את עצמי שם.
כמובן שאף אחד לא יעריך אותי על זה. כאילו,על מה? מעריכים את הוונדר וומן. מעריכים את המפרפרים והמתנדבים ועושי הכסף והרעש, ובעלי חיי החברה הסוערים. אני עומדת בעיצומי חיים של חוסר הערכה מצד הסביבה. נו מילא.

אמשיך אחר כך

[ביישניתית*]

ממשיכה.
אני מרגישה שכיוון שמרבים להתייחס לפונקציונליות, ממעטים להתייחס לאיכות הלא פונקציונלית. ולכן ממעטים להתייחס לרוח העשייה. למוג'ו של האדם. אני חושבת שבגלל זה הרבה אנשים צעירים נמשכים לאמנות. זה אחד מהתחומים בהם אין ברירה אלא להעריך איכות. בתחומים כאלה האדם עשוי להרגיש שרואים את מי שהוא באמת. אני מניחה שגם בתחומים שקשורים ליחסים בין אישיים המצב דומה.

ואמשיך אחר כך

[נוודית*]

ביישניתית, מחכה בעניין וסקרנות להמשך. בינתיים רק משתפת שאני לגמרי בעד עצלנות. ואיטיות

אהה, ואני גם הכי מאמינה בתכנות עם מוג'ו.