לנוע לנוע

קראתי שהיא רוצה שנתניהו ירוץ לנשיאות ארה"ב. מה אלן דג'נרס תעשה.

לכי תדעי, אולי אובמה ירוץ בישראל...
ריצה, הנה, מצאתי קשר לנושא הדף. פיוווו

איזה נושא מוצלח יש לדף, שעוד לא היה נושא אחד שכתבנו עליו, יהיה הזוי ומופרך ככל שיהיה, ולא מצאנו קשר לדף

יש מצב שזה לא הנושאים הזויים ומופרכים אלא פשוט... אנחנו.
ואנחנו תמיד קשורות לדף

מצב סביר מאד

סערה

ל ואנואטו, מדינת איים אהובה בלב האוקיינוס הפסיפי, שנפגעה קשה מאד כשעבר עליה ציקלון בדרגה 5, והרס כל מה שבדרכו. בתים, עצים, חיים.
יש מקומות שבהם הירוק ירוק מאד, הכחול טורקיזי ועמוק, הטבע נדיב מאד, אבל גם הפכפך ומאיים.

ולכל הסערות האחרות של הבוקר הזה.

להודות לכולכן על הרחבת השכלתי המוסיקלית.
יוליקו, שמחה שאת נהנית. ומעבר לזה, זה גם חשוב. אני לא חושבת שהיית יכולה לקרוא לעצמך בת תרבות בלי להכיר את טיילור סוויפט

ומכאן, לשיר היום שהרקיד אותי בכסא של האוטו ויש לו גרוב מעולה לגמרי. תראו איזה דבר יפה היא עשתה מזה...
מי שלא זז לה האגן בכסא - צנונית.
מי שקמה לרקוד מקבלת מדבקת הצטיינות.

פי אלף יותר שווה מהגירסה הקודמת והסכרינית, שלא לומר יללנית, של כריס אייזק, שהיתה אחד מריקודי הסלואו של שנות נערותי. חבל שרוח הקליפ הזה נשמרה גם בחדש...

דווקא מעדיפה את הגירסה הישנה (-: (הסלואו של נערותך? אוי אוי כמה אני זקנה... D-: ).

דווקא מעדיפה את הגירסה הישנה.
הנחתי אותה כאן לטובת אנשים כמוך, שייזכרו פתאום ויהיה להם חשק

בכלל לא ידעתי כמה הגירסה הזו מעצבנת עד ששמעתי מה יכול לצאת מהשיר הזה (קצת כמו עם הצבעים של באופן...)

הילדים שלי אוהבים להזיז ת' *^₪%₪% עם זה
https://www.youtube.com/watch?v=slMub4NtrSk
וגם בעברית
https://www.youtube.com/watch?v=LBLCiOwCRYA

השאלה היחידה היא מה זה ''להוזיז''.

שליחה על ידי מצ'רה* » 19 מרץ 2015, 10:29

השאלה היחידה היא מה זה ''להוזיז''.
מזתומרת? זה מה שעושים לטוסיק!
אצלנו בבית נהוג לומר שזו אחת הדוגמאות היחידות לשיר מדובב שעולה על המקור. ולדעתי בעיקר בגלל ה-להוזיז הזה.
פי אלף יותר שווה מהגירסה הקודמת והסכרינית, שלא לומר יללנית,
ממש מסכימה איתך. החדשה מעולה!
(הוזזתי את הטוסיק בכיסא כמו שפקדת. לקום לצאת לרקוד היה מסובך מדי באותו רגע.)

אה אם כבר, אז נינו פרר הוא כוכב אצלינו.

מי שמבין צרפתית נהנה גם מהטקסטים.

הנה שניים נבחרים.

https://www.youtube.com/watch?v=rwCDEQY97rw מחפש את הכלבה שלו.

https://www.youtube.com/watch?v=x9qtBUtOArU מאבד הכל.

ומכאן, לשיר היום שהרקיד אותי בכסא של האוטו ויש לו גרוב מעולה לגמרי. תראו איזה דבר יפה היא עשתה מזה...
זה לא נפתח אצלי ואני מתה לזוז בכסא (טון מתפנק). מה עושים? הרשת אומרת שבמדינה שלי הקישור הזה מפר זכויות יוצרים. תנו לי רמז איך לחפש.

להוזיז זה להזיז בניב ירושלמי (רחובותי? פתח תקוואי?) כלשהו.

גם אני מעדיפה את הגרסה הישנה... אם כי החדשה באמת הרבה יותר מוזיזה.

מבדר לאללה נינו פרר הזה. בעקבות הקישורים הגעתי לשיר הטלפון שלו, ונזכרתי שאמא שלי היתה שרה לי את הפזמון של זה כשהייתי קטנה וזה בעצם היה אחד ה{{}}שירים שמצחיקים ילדים אצלנו בבית.

הלהוזיז ת'טוסיק שלט אצלנו ביד רמה במשך חודשים ממש אחרי שראינו את הסרט.
ואצלנו בבית, כשהטוסיקים זזים, הם ממש ממש זזים. כולם כאן מענטזים שחבל על הזמן.
אז מצד אחד - תודה על התזכורת הנעימה.
ומצד שני - רק לא את זה שוב...

מירזה של פרר כיכב בסרט "הלהקה", באודישנים. כמה צחקתי... אני לא יכולה לשמוע את השיר הזה בלי לחייך.
אחלה מוסיקה קלילה ומשמחת על הבוקר. אני מחבבת אותו מאוד.
Anna Naklab - Wicked Games

_הווה
התרבות והמנטליות התאית מאד מרוכזת בהווה. בעכשיו. קיום והוויה ברגע, בלי מחשבות על העבר, ובלי דאגות לעתיד.
זה כל כך משמעותי שבשפה התאית אין בכלל זמן עבר וזמן עתיד. רק הווה.

_לחולל
פתאום הבנתי את כפל המשמעות של המילה. לרקוד. וליצור. לחולל נס.

לחולל בהווה.
זו התמצית של חמשת המקצבים

ucx]זמן מרפא את הכל, אם לא הכל, את הרוב o[/po]

נתקלתי בו וכמעט קישרתי אליו בעצמי ממש לפני כמה ימים

הוא ממש תנועה ומאוד מתאים לפה.
וויתרתי כי משהו בשירה צועק עלי.

משהו בשירה צועק עלי
נכון. אבל מצאתי בי עמידות לזה, והוא די תפס אותי.

לנוע בעדינות ועם הלב https://www.youtube.com/watch?v=gAIIKuSI2Z0

תודה, יוליקו. אני אוהבת מאוד את השיר הזה בגירסה הזו וזה מזכיר לי ימים אחרים.
לפני מיליון שנים רקדתי במה שאז נקרא "ריקודי ירון מידן" והיה לשיר הזה ריקוד אהוב במיוחד שהכוריאוגרפיה שלו היתה תפורה בדיוק מושלם למוסיקה והרוח של השיר הזה.
ואח שלי היה אחד המרקידים של ירון (לפני שהוא נהיה רופא שיניים

) והוא תמיד צחק איך זה שלמרות שהביטוי dream a little dream חוזר בשיר אלף פעמים, אנשים עדיין באים לבקש ממנו לשים את השיר הזה, נו, השיר עם ה, נו, עם ה sycamore tree

הולכת לתרגל יוגה.

וואו, איזה יופי, איזה קסם, חמישה מקצבים בחמש דקות
מבלי להכיר אותם בכלל, זו בוודאות קבוצה וותיקה שרוקדת כבר הרבה זמן ביחד ורוב האנשים בה מכירים היטב את הריקוד אחד של השנייה.
לוקח זמן לבטוח ככה באנשים ולאפשר את הדבר המשותף הזה.

זה ממש יפה. ומרגש. זה הכל ספונטאני? אין כוריאוגרפיה?
רואים שיש עריכה, אבל לדעתך הם רוקדים ברצף את החמש דקות האלה? או שאלה קטעים מחוברים.
התנועה המשותפת באמת מיוחדת.

רפי אלדור - הריקוד הצמוד שלי עם מחלת הפרקינסון
פרופסור לכלכלה וחולה פרקינסון, שמצא בריקוד דרך להחזיר לעצמו את התנועה שהמחלה לקחה.
בקטע שמתחיל כאן הוא מסביר על הריקודים השונים (רומבה, ואלס, טנגו צ'ה צ'ה) ואיך האופי המיוחד שלהם מטפל בצד מסוים של המגבלות שהמחלה גורמת. מעניין ממש.

מקסים ומעניין, נוודית. ממש תודה. למדתי.

נוודית, תודה רבה.
גרם לי לחשוב על כל האנשים המופלאים שפשוט מסרבים להשלים עם הפתרונות הקיימים למצבם ומצמיחים משהו חדש.
אהבתי את החיבור שהוא עשה ליצירתיות. כי באמת אפשר לא לקבל את המצב ולפנות למלחמה. ואפשר בתוך חוסר ההשלמה לגלות דברים אחרים, כמו יצירתיות, שמובילה את האדם לנסות דברים שסביר להניח שבמצבים אחרים הוא לא היה שוקל.
בכל מקרה - מקסים.

זה הכל ספונטאני? אין כוריאוגרפיה?
לדעתי כן. בטוח אין כוריאוגרפיה. ככה זה נראה בערבים של חמשת המקצבים, בעיקר בין אנשים במרבים לרקוד, ומרבים לרקוד ביחד, ולכן מרשים לעצמם להתמסר לחלוטין.

רואים שיש עריכה, אבל לדעתך הם רוקדים ברצף את החמש דקות האלה? או שאלה קטעים מחוברים.
אני מנחשת שהם רקדו ברצף לפחות שעה. לוקח זמן להיכנס לזה. ואז ערכו דקה מכל מקצב לתוך הסרטון.

אחד הדברים היפים בגל של חמשת המקצבים זו ההגעה למצב מדיטטיבי עם המקצב האחרון, סטילנס.
לראות את כל המעבר הזה (שהאמת, יכול בקלות להתרחש גם בחמש דקות) דרך כל האפשרויות, זה פשוט מהפנט בעיניי.

מחשבה מהתנועה לחיים -
אחד הדברים שמייחדים את חמשת המקצבים זה שאני כמעט אף פעם לא מכירה את המוסיקה.
בבית ובמועדונים אני רוקדת לרוב עם מוסיקה שאני מכירה. או שאני מכירה לגמרי או שאני כל כך מכירה את הביט, עד שאני יכולה לצפות צעד וחצי קדימה את הביט הבא.
בחמשת המקצבים יש הרבה מוסיקת עולם וכל מיני משונים כאלה ובלי מילים שאני לא מכירה. זה מכתיב עבודה שמאוד מחוברת למה שקורה ברגע הזה בלי שום מבט קדימה.
אי אפשר לתכנן את התנועה הבאה, אפילו בלי מודע.
בהתחלה לא חיבבתי את זה. היום אני מצפה לזה מאוד.
אני מוצאת שבאי הידיעה יש שחרור עמוק ורחב בו זמנית.

חשבתי על זה היום בבוקר כשרקדתי עם דולי פרטון ושמתי לב איך התנועה שלי מתוכננת לגמרי בלי שאני מתאמצת. גם על המוסיקה וגם על התוכן המוכר של השיר שמניע אותי לכיוון מסוים.
זה יוצא אסתטי כזה. אסתטי מדי...

וחוץ מזה, זו צ'ה צ'ה אדירה.

באופן ממש עקבי ומוכר, אני מגיעה אל היוגה כאשר הגוף שלי על הקרשים, ונוטשת אותה כשהוא מסתדר.
היוגה מכבה לי שריפות.
הייתי שמחה אם היא היתה חלק יותר רציף בחיים שלי.

ואחד אחר - כשאני מסיימת לרקוד, כל מה שאני רוצה זה שתגיע הפעם הבאה. שמישהו שמבין עניין יבחר בשבילי מוסיקה מעולה ויהיה חלל נעים ואנשים שבאו עם מצב רוח טוב.
זה סוג של גן עדן בשבילי.
פעם שקלתי להפוך למנחה של חמשת המקצבים בעצמי אבל אז קלטתי שאני צריכה להיות די ג'יי בשביל זה ואין דבר שרחוק ממני יותר.
אולי בגלגול הבא.

פעם שקלתי להפוך למנחה של חמשת המקצבים בעצמי
המשפט הזה הזכיר לי מאוד את עצמי

אולי בגלגול הבא
ובגלגול הזה, פשוט לרקוד הרבה

ובגלגול הזה, פשוט לרקוד הרבה
א-מן!

נגמרה המסיבה
_{סתם, בלי סיבה.}

ואצלי, חזרה ממשחק כדורגל עם הבנים. לעתים נדירות כל כך אני עושה את זה (זה התפקיד של אבא, בתכלס, והוא מת על זה אז שיבושם לכולם) עד שמר בכור אמר כך - אמא, אם את הולכת לשחק איתנו כדורגל, זה אומר שתכף תציעי לנו שקית מלאה בממתקים?
כי אם העולם השתגע אז אולי זה עד הסוף.

היה כיף וזכיתי למבטי הערצה מרובים מכל מי שעבר. עד שבעטתי, והתברר שההערצה נתקעת ברעיון של אמא שמשחקת כדורגל, כי בעצם היא לא ממש יודעת לשחק.
הבנים לימדו אותי לא מעט. הם כאלה אלופים. הגוף שלהם פשוט רוקד את המשחק בכזו חינניות.
וזה העלה בי את המחשבה שבעצם כל תנועה ממש מיומנת היא סוג של ריקוד. אפילו... סריגה. האסתטיקה של גוף שיודע מה הוא עושה ממש שובת לב.

ועוד מחשבה - כמה מאמץ מושקע בתנועה הלא מיומנת. התעייפתי כל כך וכו-לה שיחקתי שעה.
וכמטאפורה לשאר הדברים שאנחנו מיומנים בהם או שלא, זה ממש מדויק גם.

סריגה - שיא התנועה הזורמת. אפשר להגיע לאחדות מלאה עם היקום.

הרמתי לך להנחתה. איך היתה הנחיתה?

את רואה, במצב אחר הייתי מגישה לך דובדבנים או אבטיח במקום החיבוק, אבל זה מה יש. גזר לא יעשה פה את העבודה כי הוא לא מפנק.
ואם היה אייקון עם מסרגות וגוש צמר אז בכלל

נחיתה רכה ונעימה

שומעת את הרמזים ההו-כה-עדינים

_{<משהו פה ממש, אבל ממש, מעצבן אותי. לא פה פה. בקוד>}

את רואה? לו היו לי פירות יער יכולתי לשלוח לך עכשיו.
אבל אין לי, אז נתקעת עם עוד חיבוק

'צטערת, לא יכולה לעזור עם זה בכלל.

אני גרה השנה באתר סקי.
החלטתי באמצע העונה לנטוש את הסנובורד שלי ולעבור לסקי.
בכל מקרה אני מאותגרת מהירות (התחלתי בגיל מבוגר, ואני גם ככה מאוד אוהבת את התנועה האיטית של הצ'י גונג והשיאצו).
אבל הפתעתי את עצמי ואני ממש נהנית.
הווידוי הזה הוא בשביל להסכים מעומק הגוף לשתי התובנות הללו:

כמה מאמץ מושקע בתנועה הלא מיומנת.

בעצם כל תנועה ממש מיומנת היא סוג של ריקוד. אפילו... סריגה. האסתטיקה של גוף שיודע מה הוא עושה ממש שובת לב.

יוליקו, כמה יפה כתבת.
חייכתי מולך.
בעצם, לצדך.

שיתפתי בערב את הבנים במחשבה שלי על התנועה שלהם בכדורגל וכמה שהיא מזכירה ריקוד.
אז מר בכור אמר - אז כשאנחנו רוקדים אנחנו בעצם משחקים כדורגל?

רקדנו היום בערב ביחד את מכונת הסקס של חביבי ג'יימס בראון.
הם החליטו שהם מחקים אותי ועושים כל מה שאני עושה. מצאו להם שיר... קרעתי להם את הצורה בלי רחמים.
לזכותם ייאמר שהם ממש ממש טובים וכזה כיף לראות איך התנועה שלהם משתכללת רק מעצם זה שהם רוקדים הרבה.
ולפעמים הם מסתכלים עלי ועל האיש רוקדים ויש להם את המבט הזה שאומר - אני עכשיו לומד. ואחרי כמה זמן אני רואה אותם רוקדים תנועה שהיא לגמרי שלי.

זה נוסטלגי בשבילי כי ככה גם אני למדתי חלק מהדברים שהיום הם לגמרי שלי. פשוט מלבהות בהורים שלי שהיו קמים ורוקדים ככה בבית משום מקום. ואחר כך מלראות את אחי האלוף רוקד וכל הגוף שלו מתפרק לחתיכות, כל איבר בשליטה נפרדת (ימיי הברייקדאנס העליזים). מאחותי יש לי פחות.
למשל, לאלביס היו תנועות ברכיים כאלה שנכנסות פנימה. וזה דבר שאבא שלי עשה המון בצעירותו וממש היה מגיע כמעט עד לרצפה. ואני - אחריו.
והיום שנינו כבר זקנים מדי לרדת לרצפה אבל התנועה של הברכיים אותו דבר. כאילו שזה גנטי. זה פשוט מבהייה ארוכת שנים, עוד לפני שבכלל רקדתי. והיום הראיתי את זה לילדים ותהיתי כמה עוד "צאצאי אלביס" תעמיד השושלת שלנו.

שליחה על ידי תמי* » 01 אפריל 2015, 22:11

איזה כיף נשמע אצלכם.

אני קמתי מעוכה לגמרי מעוד לילה ללא שינה. אז עשיתי רק 7 דקות יוגה

והשבוע נרשמתי למרכז הספורט

וכבר השגתי מהרופא שלי אישור לחדר הכושר

(בהתחלה הוא לא ממש רצה לתת לי, אמר שלא נכון לומר שאני בריאה... אז שכנעתי אותו לעשות איזו פשרה (-: )
המטרה:
א. לבחור לי שני שיעורים בשבוע - צריכה לנסות מה זה "התעמלות בריאותית", "התעמלות בונה עצם", "יוגה וינאסה", "פילאטיס מזרון", "פילאטיס CORE" וחושבת גם לנסות זומבה.
ב. לבוא לחדר כושר פעם בשבוע לתרגילים ממוקדים בשרירים שאני רוצה לחזק. אתייעץ שם עם הצוות.

אני מגיעה הפעם לכל הדברים האלה מתוך מקום חדש - במקום השני, לעשות את התרגילים. במקום הראשון, להקשיב לגוף ולהתאמץ אך ורק במידה שטובה לי. במיוחד כשמדובר בזומבה, שאליה אני צריכה להגיע מוכנה מראש לפספס את הרוב בהתחלה ולקבל שאצליח רק קצת ולא אעמוד בקצב רוב הזמן P-:

איזה כיף נשמע אצלכם.
כשאנחנו רוקדים - אושר גדול!

בשמת, איזה בשורות מעולות ומשמחות ומעוררות השראה לנוע לנוע לנוע

ואני? אני נפלתי הבוקר על השיר הזה במסגרת פלייליסט אדיר של כל השירים שהגיעו בשנה החולפת למקום הראשון במצעד הבריטי.
אם עוזבים את הטקסט המתוחכם והמרגש והפיוטי נשארים עם קצב משו משו לריקוד של בוקר.

יואו, עכשיו לגמרי במקרה נפלתי על ההרצאה הזאת בטד : רוב קוטר מספר על הרכב האקולוגי שהוא מייצר - אלה למעשה אופניים, שמונעים בכוח הפדאלים עם פאנל סולארי שמאפשר גם תנועה חשמלית.
אני רוצה כזה!
זה מגן משמש וגשם ומאפשר לסחוב הרבה יותר ממה שנכנס לי בתיק + בסלסלה הקדמית + בכסא הילד שעל הסבל.

איזה קטעים, בשמת. אתה יודעת מה זה הזכיר לי? את הבימבות האלה שיש באזורי משחק מוסדרים לילדים.
זה נראה בול אותו דבר, והרגליים הקטנות מניעות מבפנים.
כמה מקסים.

בדיוק חשבתי לעצמי שלמרות שאני בלב אזור האופניים של אנגליה (מרחבים אינסופיים שמותאמים לאופניים) כמעט אפסו הסיכויים שאחזור לרכב. הכפר שבו אני חיה מצויד כך שה-כל, אבל ממש, במרחק של חמש דקות הליכה או מקסימום עשר.
זאת אומרת שבשביל לרכב על אופניים אני צריכה לצאת סתם ככה לטיול אופניים, ואני ממש לא רואה את זה קורה.
אם אני יוצאת לטיול זה רגלי, כמעט תמיד.
אז האופניים שלי מעלים אבק במחסן כרגע ונעצבים ללבם המתכתי.
החיים שלי עברו לרגליים ולרכבות נוחות ומרווחות.

שיר לבחוץ

כמה נעים פתחת לי את הבוקר הזה.
תודה, אהובה @}

פעם גרנו ברארוטונגה. האי הראשי בקבוצת איי קוק, בדרום האוקיינוס הפסיפי. אי קטן ביותר, ירוק ביותר, עם חופים לבנים ומים טורקיז, מלאי דגים ואלמוגים. בלילה השמיים הצלולים של חצי הכדור הדרומי מנצנצים באלפי כוכבים. ואני מסתכלת למעלה, וחושבת לעצמי שאני על פיסת אדמה זעירה בלב האוקיינוס הענק.

תושבי האי הם מאורים. לטענתם, לפני המון שנים הפליגו מאורים מרארוטונגה, בסירות קאנו, הגיעו לניו זילנד ויישבו אותה, והם האבות העתיקים של המאורים הניו זילנדים. פירוש שם האי - raro: למטה, tonga: דרומה.

גרנו בבית בכפר (כפרון) טיטיקאווקה (Titikaveka), ממש קרוב לחוף הים. יחד עם הבית, קיבלנו גם אוטו. מיני-ואן לבן וזעיר, סוג של קופסה על גלגלים, המכונה אוטו-איים. האוטו יכול להגיע למהירות מירבית של כחמישים קמ"ש. אוטו-איים מתאים לזמן-איים, לאט לאט. למעשה זה לא מגביל בכלום כי בעצם באי יש כביש אחד, שמקיף את כולו, ממש על קו החוף.המהירות המותרת - עד חמישים קמ"ש.

להקיף את כל האי בנסיעה במהירות המירבית לוקח כארבעים דקות. אי זעיר באמת.

ליד חלק גדול מהבתים יש חלקת קבר קטנה, בה קבורים בני המשפחה. בני המקום נוהגים לקבור את מתיהם בחצר הבית, בגינה ממש ליד הבית. בלי גדר או הפרדה. הקברים בדרך כלל מקושטים בפרחים (לרוב מפלסטיק) ובקישוטים שונים. לא פעם ראיתי ילדים משחקים ליד ועל הקברים. זה פשוט חלק מהבית והחצר. אני חשבתי שזה מנהג יפה (אם בכלל לקבור, אני אישית מעדיפה שיטות אחרות)

הבית שגרנו בו שייך למשפחה שיש להם חנות של אריחי קרמיקה. כל חדר בבית מרוצף בסוג אחר של מרצפות. לפעמים יותר מסוג אחד. במטבח ובמקלחת - בכלל חגיגת אריחים שלמה.

_{קיאה אוראנה}

כמה קסום...
ומזכיר לי את הבית שגרנו בו באוקספורד לפני למעלה מעשור. הוא היה על הגבול של בית הקברות של הכנסייה שהיתה צמודה אלינו. חלפתי על פניו כל יום לפחות פעמיים והוא טבל בירוק ואבנים מזקינות.
ובית קברות נוסף נמצא שם במרכז העיר, ותיירות שזופות רובצות בקיץ על הקברים ומתחרדנות כאילו זה ספסל.
מאוד אהבתי את האופן בו המוות והחיים שלובים, בדרך שמשכיחה את הפחד מהמוות. או שמא מהחיים...

מה שהצחיק אותי וגם נגע לליבי, זה שהטריגר לזכרונות האלה היה מראה האריחים במקלחת הבוקר. עם כל הקסם וכל מה שהאי הזה נתן לי, החיבור בזכרון הוא לאריחים.

מאוד אהבתי את האופן בו המוות והחיים שלובים, בדרך שמשכיחה את הפחד מהמוות. או שמא מהחיים...
מסכימה מאד מאד.

הרבה פעמים כשאני מתקרבת לסוף פרוייקט, אני חושבת לעצמי שבדיוק עכשיו אספתי ופיתחתי ושכללתי את כל הכלים וההבנות כדי לעשות אותו מ מ ש טוב. ובא לי להתחיל אותו מהתחלה, הפעם הרבה יותר טוב. אפשר לקרוא לפרוייקט הזה :תוכנה", או פשוט - חיים.

נוודית, גם לי לפעמים יש מחשבות דומות אבל בדיליי.
אני מסתכלת אחורה על החיים שלי וחושבת לעצמי - אם הייתי היום חוזרת להיות מדריכה בצופים, ווי ווי איזו מדריכה מעולה הייתי

ולא תמיד המחשבה חוזרת כל כך הרבה אחורה

אני הלכתי אתמול לאורך הטיילת על הים, מתל ברוך עד שדה דב - הייתי בתשומת לב לא להגזים, ואז חלצנו נעליים וגרביים והלכתי יחפה על החוף, שזה משהו שהלוואי שהייתי עושה כל יום.
גם הליכה
גם הליכה על חול
גם אוויר ים

איזה יופי, בשמת.
לנו יש חוף ים כל כך יפה אבל נטול חול. חלוקי הנחל גדולים מדי בשביל הרגליים שלי אבל אולי אתרגל.
בעודנו כאן, חשבתי עליך, בשמת, היום בבוקר.
ועלה לי - נחש. המשיל את עורו.

זה הכל בשבילך

כאילו... בשבילי בשבילי?

אגב, אם היית צפריר היית עונה - גם

אבל אני לא, ואני עונה - רק

אבל אני לא.
מזל!
צפריר אהוב מאוד, אבל אחד ממנו זה מספיק בהחלט

<צפריר, אם אתה כאן - אז לגמרי בקריצה וחיוך, כן?>

הזמן של חיי

בובות

פלפלים אדומים חריפים

ריקוד הירח

בזמן האחרון אני שומעת בהרבה בקרים זיקוקים מתפוצצים. זה מפתיע אותי, כי מה הכיף בזיקוקים בבוקר? למה לא לחכות ללילה?
מסתבר שהעובדים באתר בניה, לא רחוק מכאן, מדליקים זיקוקים בכל פעם שיש משימה קשה או מסוכנת - למזל. אני לא בטוחה אם קולות הפיצוצים מבריחים את הרוחות הרעות, או קוראים לרוחות הטובות (או שניהם). נזכרתי שכשהיינו על ספינת צלילה תאית, הימאים הדליקו זיקוקים לפני היציאה מהנמל. למזל. (היה לנו מזל טוב בהפלגה ההיא, אז כנראה שזה עובד).
עכשיו, כשאני שומעת את קולות הזיקוקים, אני מצטרפת בליבי, וחושבת שהמזל הטוב יגיע גם אלי, ויהיה יום טוב.

אני מתה על זיקוקים. כשהם ענקיים כאלה, כמו למשל בחגיגות עצמאות של מדינות, אני אוהבת לעמוד מתחת ממש ויוצאים ממני קולות התפעלות כמו של הילדים.
זה מפעים אותי כל פעם מחדש.

המזל הטוב, נוודית, כבר אצלך. איך הוא יכול להגיע אליך אם הוא כבר אצלך?
אולי תבקשי שיישאר. זה יותר ריאלי ואת זה הוא אולי יבין. אחרת עוד תבלבלי אותו.

לא תהיה לי ברירה אלא לשלוח אותו לסרטון הידוע פה ושם. זה יסדר לו את כל הבלבולים.
_{אבל מסכימה - המזל כאן, ואני מבקשת שיישאר. אני יכולה לזמזם לו חרישית, אולי זה ישכנע אותו}

בכפרים הערבים לידי יורים זיקוקים רק בצהריים.
לקח לי זמן להבין שהם לא מעוניינים באורות אלא ברעש - אלה פשוט יריות שמחה חוקיות.

איזה תוכנה מגניבה התקינו לי היום בחדר הכושר (-:
זו אפליקציה בשם mywellness שאני יכולה לצבור בה נקודות לא רק באימון שאעשה בחדר הכושר (בהמשך היום יש לי כבר פגישה עם מאמן/ת כושר כדי לבנות לי תוכנית אישית), אלא גם בכל הליכה, בניקוי הבית, ברכיבה על אופניים ובשיעורים השונים שאשתתף בהם (יוגה, פילאטיס וכו').
זה כל כך מושך וחמוד שאני כבר רואה את עצמי מחפשת לעשות משהו רק כדי לצבור לי נקודות באפליקציה שלי D-:

(שזו בדיוק המטרה כמובן P-: )

איזה יופי, בשמת. כל מה שעובד בשבילך - מבורך.
תכף הולכת להשלים את המייל שהתחלתי לכתוב לך

וואי, זה היה חתיכת בוקר מצוין.
גם מתיחות עוד לפני הכנת ארוחת הבוקר, גם רקדתי אחרי שכולם הלכו וגם קצת יוגה ועכשיו אני על המסילה.
אין אין אין, זה פשוט עולם אחר להתחיל יום עם תנועה.
או בעצם - יש! יש! יש! התחלתי את היום עם תנועה. וכל מה שקמתי איתו היום בבוקר ולא היה מתאים - פשוט התאדה ממני.

ו זה מה שרקדתי בדילוגים בכל רחבי הבית. מזהירה - זה קליפ נורא, וזה שהיא לא רוקדת בעצמה על הקצב הזה זה ממש משונה. היא כנראה ממש ממש לא בעניין של לרקוד

אבל פשוט אחלה קצב.

למצוא את השפע בצמצום.
למצוא את הצמצום בשפע.

זרם אדמה

האור - שינוי אפשרי.

הארץ נעה. רעשה ורעדה. רעש אדמה בעוצמה גבוהה בנפאל. כאלף וחמש מאות הרוגים (מספר שצפוי לעלות למרבה הכאב), המוני פצועים, נעדרים ומנותקים. בתים ותשתיות נהרסו. אתרים היסטורים, תרבותיים, דתיים, התרסקו לאבק. האוורסט האדיר מנער מעליו את מטפסיו הרבים במחי מפולות שלג.

עצוב מאד. אנחנו כנמלים על פני הכדור הזה.

עצוב.

אם אפשר, לוקחת לרגע את הדף למקום אחר -
כשאני רוקדת, אני יפה.
רק מי שמכיר אותי לעומקי עומקי, לעומקי כל השכבות ההיסטוריות שמקופלות בתוכי,
יכול להבין,
מה זה,
בשבילי,
שאני מסתכלת על עצמי נעה, ואני חושבת שאני יפה.

ואיזה טוב שאפשר לנוע.
וכמה עונג אפשר להפיק מהגוף.
ומעניין שדווקא בהרפייה, משהו איים בדלקת.
מילא.
חיכיתי בערך שנתיים לרקוד שוב,
נחכה עוד להרפייה.
מדהים שהגוף לא שוכח, ואפילו מעמיק, באיזשהו מובן.
אם לא באורך של השרירים אז במשהו אחר.
וואו, תודה.

אני רץ

רצים וטבעונים
על טרנד של רצי אולטרה-מרתון (ריצות ארוכות מאד, עד 200 ק"מ) טבעונים.

אם אתמול נדהמתי מריצות של 200 ק"מ - עכשיו ניתקלתי בכתבה על טרנד עוד יותר מדהים - מירוץ רב-יומי. בניגוד לאולטרה-מרתון שקישרתי אליו אתמול, שמתרחשים בטבע, והם בעצם ריצות שדה, המירוץ הזה מתקיים באצטדיון סגור. לכל מתחרה יש שבב מחובר לרגל, המירוץ נמשך עשרה ימים, והמנצח הוא זה שעשה הכי הרבה הקפות של האצטדיון. כל מתחרה בוחר אם, מתי וכמה לישון במשך הימים האלה. אכילה מתבצעת תוך כדי תנועה, הליכה או ריצה.
במירוץ שהתקיים ביוהנסבורג, דרום אפריקה, "קובי אורן רץ 1,114 קמ וניצח
הוא רץ 2,600 הקפות, כל אחת בת 471 מ' בלבד.

המאמץ הפיסי של ריצה כזו הוא מעבר לדמיוני (הפרוע). אבל בנוסף - אני חושבת שהמאמץ המנטלי הוא פשוט עצום. נורא מעניין להבין את הכוחות שמניעים למבצע קיצוני ועוצמתי כל כך.

לפני שלושה ימים שמתי את השיר "אני רץ", כאן למעלה. סתם כי הוא מצא חן בעיני. ואתמול והיום - הכתבות האלה. האם היקום מנסה לומר לי משהו?
אני מקווה מאד שלא, לא חושבת שאני אוהבת כל כך לרוץ

+
_{קליק ^}

מכירה את הגלימה. בדיחות כאלה של פמיניסטיות

תמיד חיבבתי אותה. יש גם גירסה שלה עם סמל של סופרוומן.

ולגבי הרצים הטבעונים, זה הזכיר לי את ההלם של הרופאים שראיתי בהמון הקשרים.
כמו בכל פעם שמערערים על איזו הנחה נורא מושרשת שאנשים אוהבים לחזור עליה.
והחלק היפה בעיניי בכתבה היה הדגש על הצורך לתכנן את התזונה היטב כדי שלא ייחסר דבר.
מה שבאופן מפתיע לא נמצא במקומות אחרים אצל אוכלי בשר. כאילו מי שאוכל בשר לא חייב לתכנן היטב את מה שהוא אוכל כדי שלא ייחסר. ובבדיקות, אצל המון המון אוכלי בשר, חסר (בין כל מיני דברים אחרים...) למשל הויטמין שבשבילו אוכלים בשר כי לכאורה לא ניתן להשיג אותו משום מקור אחר - בי שתיים עשרה.
בשר הוא לא קסם. אין מה לעשות. אפשר לאכול בשר כל היום ועדיין למצוא חסרים של חלבונים ושאר דברים חשובים שהבשר לכאורה נותן. כל גוף סופג אחרת. ואני מוכנה להתערב שיש לא מעט אוכלי בשר שהיו יכולים להיות במצב הרבה יותר טוב לו היו טבעונים, ולהפך. אין בבשר שום קסם ושום מלאות שאין במזון אחר.
רצים טבעונים, ובכלל, אתלטים טבעונים, זה משהו שאיתנו כבר המון המון שנים. שלא לדבר על כמות הטבעונים שהם סתם... בריאים וחיוניים

https://www.youtube.com/watch?v=Big-1vigRM0

לך לך.

_{סדרי עדיפויות}

היום חשבתי שלפעמים כשמתמודדים עם ניהול זמן, מולטי-טסקינג, ומשימות בכלל, הבסיס הוא ניהול סדרי עדיפויות. אם אין מנגנון כזה, שממיין ומתייג את המשימות, אז כשיש לחץ עומדים מול שורה 'שטוחה' של משימות, כולן נראות ענקיות ודחופות, כי אין מיון. בוודאי שהלחץ רק גדל, ואפילו מגיעים לעצירה.
כדאי לפתח ולשכלל יכולת כזו של בנית סדרי עדיפיות וחשיבות priorities. זה לדעתי המפתח לזמן, למשימות מקבילות, לתנועה. וחיוני שזה יהיה סולם גמיש ומתעדכן כל הזמן.

על דרך המשל, אפשר לחשוב על טריאז' Triage מיון רפואי ראשוני שעושים במצבי חירום. קונספציות דומות מיושמות בתחומים שונים כמו כלכלה, פיתוח תוכנה ועוד.
אני חושבת שאפשר לייבא את הרעיון להתנהלות אישית יומיומית.

אם המנגנון הזה הוא פנימי, כמעט אינטואיטיבי, זה מצוין. ואם לא, אני חושבת שאפשר לפתח אותו, בהתבוננות מכוונת ומודעת.

יוליקו, איזה שיר!
כזה מעורר זכרונות. תכף תצחקי מה זה העלה בי.
בסוף קורס קצינות חינוך במחווה אלון העלנו מופע לכל החלק של החינוך. לא זוכרת מה היה הנושא, אבל שיר הסיום היה זה, וכל ההעמדה שלו היתה דרמטית מאוד מצד אחד, אבל גם ממש מקפיצה את הקהל. סיימנו כשכל הבסיס עומד על הרגליים ושר וכולם במן היי כזה. זה היה מופע כל כך מוצלח עד שביקשו מאיתנו באופן חריג להעלות אותו שוב לטובת קבוצות אחרות בבסיס.

אבל זה לא כל הזיכרון.
במופע הזה היה חלק שבו אני עליתי לבד על הבמה, עם זרקור עלי, יושבת על כסא ומקריאה מכתב מרגש נורא שאמא שלי כתבה לי כשהתגייסתי או כשהלכתי לקצונה או משהו כזה. מכתב כזה... שווה. חצי מהאולם בכה.
שנה אחרי זה נבחרתי להדריך בעצמי בקורס קצינות חינוך. במפגש הראשון של הצוות עם מפקד הבסיס הוא סיפר לי שבהתחלה הוא חשב שהמועמדות שלי לתפקיד משונה, בגלל שתפקיד המשקית שלי היה ביחידת הסברה ולא במה שהיה אז מכונה "השטח". או במילים אחרות - כי מה אני כבר מבינה בעצם?
והוא גילה לי שהוא זכר אותי מהרגע ההוא על הבמה במופע הזה, שבו הקראתי בכזה רגש את המכתב שלי מאמא שלי, וזה לגמרי עשה לו את זה והוא היה בעד המועמדות שלי.
אני חושבת ששברתי את לבו לגמרי כשסיפרתי לו שאת המכתב הזה בכלל לא כתבה אמא שלי. שזה אני כתבתי רק לצורך המופע, ושמבחינתי זה היה קטע משחק, ושאני שמחה שזה כל כך מצא חן בעיניו

יא אללה, יוליקו, תראי מה עוררת כאן. כולי מחייכת מהזיכרון הזה על כל חלקיו.

נוודיתה, אני מציעה פה מחשבה בכיוון אחר על מה שכתבת ואני גם אסביר למה -
קראתי בעניין רב ואז הגעתי לסוף שבו צריך להתאמן אם אין את זה באופן טבעי.
ובאופן טבעי לגמרי התעייפתי נורא מהמחשבה הזו

יש מעט מאוד דברים שאני אסכים להתאמן עליהם אם הם לא באים לי באופן טבעי.
בתכלס, זה מייצג היטב את הרתיעה העמוקה שיש לי מהקטגוריה המקצועית "אימון". בחיים לא הייתי מסכימה שיקראו לי "מאמנת".
ההקשרים שלי לזה הם מייד עייפות ושעמום. כמו עם תרגול, למשל.

אז אני מציעה אולי לחפש בתוך העצמי חלקים שכן באים לי באופן טבעי ויכולים להקל את ניהול הזמן שלי.
או לחלופין, לקבל את זה שניהול הזמן שלי הוא לא משהו.
או לחלופין, לא להשוות את ניהול הזמן שלי לזה של אחרים וככה לא להיות עסוקה בתסכול שאני כאילו לא מספיקה מספיק.

רוצה לומר - משהו בהנחות היסוד כאן נראה לי מושך לכיוונים פחות מגניבים.

נפלתי על מילה שאת אלרגית אליה

ברור שאני לא בעד תוכנית אימונים, או מחנה אימונים או כל דבר מובנה ומתוכנן.
אני כן חושבת שאפשר לפתח מנגנונים, בעיקר עם התבוננות בכיוון שלהם, שימוש בחלקים טבעיים (כמו שהצעת)
החלפתי "אימון" בפיתוח. זה באמת יותר מתאים.

הנקודה העיקרית שלי הייתה להפנות תשומת לב לרובד של העדיפויות, שנדמה לי שהוא מוזח קצת.